כיצד השבת מכינה לחול?

בשיעורים הקודמים הצגנו את תפיסת השפת אמת בנוגע למיקומה של השבת בלב השבוע. הבנו שלשיטתו השבת ניצבת כיעד של שלושה ימי הכנה מחד גיסא, ומהווה תשתית רוחנית לשלושת הימים העוקבים מאידך גיסא. בשיעור זה נתמקד בחלק השני, המשמעות של שבת כמכינה לימי החול.

כפי שציינו בשיעורים הקודמים, יהודים רבים חווים דווקא נפילה רוחנית במעבר משבת לימי החול, ואף רווחת תחושה של נתק בין קדושת השבת לפרקטיות של ימי המעשה העוקבים. עם זאת, השפת אמת נחרץ בדעתו לפיה הקודש מכין לחול. אמירה זו מופיעה אין ספור פעמים לאורך הספר, אף כאשר היא נתקלת במקורות סותרים או בקשיים רעיוניים. נראה שהשפת אמת עצמו חי בתודעה זהה למתואר בכתביו, וחווה עלייה רוחנית מתמשכת לאחר השבת. כלומר, היה ביכולתו למשוך מקדושת השבת אל ימי החול. תמונה דומה עולה מעצם ההעלאה על הכתב של התורות שנמסרו בשבת – ביום ראשון. ייתכן שחלקנו, לומדי תורתו, לא חווים עדיין את הפעימה הרוחנית המתוארת. עם זאת, יש לנו אפשרות ללמוד מהמורה הגדול, ולנסות לשנות את חוויית מבנה השבוע שלנו. כחלק מניסיון לימודי זה נפנה להתבונן במספר ניסוחים של השפת אמת לרעיון ההכנה משבת לחול. נתמקד בהבחנה אילו כוחות נפש שואב השפת אמת מהשבת אל ימי השבוע.

המשכת חיות ומנוחה

בלימוד השפת אמת נתקלים בתופעה מעניינת – לפעמים דבריו נראים כמעט מובנים מאליהם, ונכתבים בניסוחים כלליים שלכאורה אין בהם חידוש. עם זאת, נראה שניסוחים אלו מהווים תשתית לתורות אחרות. בתורות אלו מובאים חידודים ודיוקים, ומתחדשים בהן רעיונות מורכבים. בדומה, נפתח את עיוננו ברעיון ההכנה משבת לחול בשתי תורות הנראות כלליות מאוד. בתורות אלו השפת אמת מתמקד בשני כוחות הנובעים משבת – חיות ומנוחה:[1]

ונח צדיק תמים החזיר החיות ונתחדש העולם ונק' תולדותיו תולדות נח וכעין זה כ' באוה"ח עמ"ש חז"ל האומר ויכלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ופי' כי חיות ימי המעשה משבת שהשי"ת נתן כח בשבת שיתן חיות על כל ימי השבוע והוא ע"י שומרי שבת לכך מי שמעיד שהשי"ת ברא ששת ימים כו' נעשה שותף שעל ידו נמשך חיות על ימי השבוע שיהי' אח"כ ע"ש. והוא ג"כ כנ"ל כי נקודה הפנימיות הנ"ל שנותנת חיים לימי השבוע הוא בחי' שבת שהוא שביתת הכל במקום שורשו והצדיק נק' שבת גם נח נק' בזוה"ק שבת.

בקטע זה מתאר השפת אמת את השבת כשורש החיים. המטרה של שומר השבת היא להמשיך את כוח החיים לשאר השבוע. לכאורה, מדובר ברעיון בסיסי יחסית: השבת קיימת כדי לכלכל את השבוע כולו בכוח רוחני ובחיות. ללא השבת ימי החול יהיו חסרי חיים.

בפרשת ויקרא עוסק השפת אמת בעקרון המנוחה, שאותו אנו רגילים לשייך לשבת:[2]

ועל זה מתפללין והנחילנו כו' באהבה כו' שבת קדשך וינוחו בו כו'... אך יתכן לפרש שהיא בקשה להתדבק בהארת השבת כי נקרא נחלה שאין לה הפסק ומבקשין שנקבל הארה מקדושת השבת על כל השבוע וינוחו בו. שע"י זו ההארה יהיה לנו מנוח בימי המעשה. כי שבת קודש מעצמו הוא יום מנוחה. אם כן בקשת וינוחו בו היא על ימי מלחמה.

בתורה זו המתח בין השבת לחול הוא לא בין מוות לחיים, כי אם בין מלחמה למנוחה. בימי החול אנחנו עוסקים במלחמה, ובשבת הקב"ה מעניק לנו מנוחה ממלחמה זו. השפת אמת מפרש את הבקשה בתפילת העמידה של שבת, "וינוחו בו", כבקשה לקבל מנוחה גם בימות החול. במובן זה, מדובר בבקשה להמשיך את קדושת השבת אל ימי המעשה.[3]

בהשוואה בין שתי תורות אלו, ניתן להציע שיש באפשרותנו לאסוף מגוון כוחות מהשבת. חלק מכוחות אלו קל לשאוב ולהשרות על ימי השבוע, וחלק מאתגר יותר. לדוגמה, את כוח החיות קל יותר לשאוב מהשבת, בעוד עיקרון המנוחה זקוק לתפילה גדולה.

לאור דברים אלו נמשיך לניסוחים מחודשים יותר בשפת אמת, וננסה לאפיין האם מדובר במשימה אפשרית לכל שומרי השבת או שמא מדובר על מטרה הדורשת מאמץ ניכר, ומיועדת ליחידי סגולה.

תשובה, רצון וזכירה

בשיעור הקודם התמקדנו במספר תורות בהן התייחס השפת אמת למדרש "וי אבדה נפש". נשוב אל אותם מקורות בחיפוש אחר האופן בו קדושת השבת נמשכת לתוך ימי החול. נפתח בהסברו של השפת אמת מדוע המילה "וינפש" מתייחסת אל השבת עצמה, ולא לצאת השבת:[4]

ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת? אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת... ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה.

כאשר אדם מתעלה ויודע שמדובר בהתעלות זמנית, מתעוררת בו תודעת תשובה. ההתעוררות לתשובה אינה על רקע של חטא, אלא דווקא על רקע ההארה. הידיעה המתפתחת בשבת שיש בכוחו של האדם להגיע למדרגה גבוהה, מובילה לתהליך התשובה, וכוח התשובה מתחזק ונשאר איתנו גם במוצאי שבת.

את הרגשת ההתעלות שאנו חווים בשבת ממשיג השפת אמת באמצעות הרעיון של "זיכרון":[5]

וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות. וכ' כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם. שכל הרשימות שמקבלין נפשות בנ"י בשבת הם לדורות שהוא יומא דזכירה כנ"ל. ובימי המעשה שולט השכחה... והפי' הוא כי בששת ימי בראשית הי' הבריאה דבוקה בשורשה. והי' אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא. והוא תיקון הנפש.... לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש.

עסקנו בתורה זו בשיעור הקודם. כפי שציינו, ימי המעשה שלנו אינם זהים לימי הבריאה. ימי הבריאה היו ימי עשייה בהם שלטה בבריאה המודעות לקשר בינה ובין הקב"ה. לעומת זאת, ימי המעשה שלנו הם ימי שכחה, בהם הטבע מסתיר את נוכחותו של הקב"ה. השבת נועדה להזכיר לנו את מעשה בראשית ואת תכלית העולם. בכך, שבת מזכירה לנו שגם בימי המעשה ישנה נוכחות אלוקית. תזכורת זו ניתן לקבל רק על ידי התנתקות מעשייה.

אם נחבר את התורות יחד, נקבל את הניסוח הבא: בשבת מתעצמת הנשמה, וכך גם כוח הזיכרון. כיוון שהאדם זוכר את חווית החיות בשבת מתעוררת בו תשוקה של תשובה – געגוע למקום גבוה. נמצאנו למדים שהכוח הרוחני המתחזק בנשמה במוצאי שבת הוא הגעגוע, הנוצר בעקבות כוח הזיכרון המתחזק בנו.

נפנה לעיין בקטע מתוך דברי השפת אמת בפרשת ויגש, שיכול לחדד את הבנתנו בנושא:[6]

ובקידוש אומרים באהבה וברצון הנחלתנו. והם ב' בחי' הנ"ל אהבה היא מסותרת בלב כדכ' אהבה מסותרת שיש תאוה אפילו כשהיא בהסתר ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל כענין תובעת בלב. ורצון הוא בהתגלות לכן יש זמנים לעת רצון. תפלתי לך ה' עת רצון אהבת בנ"י גורם עת רצון כדאיתא אימתי עת רצון כשהצבור מתפללין.

בשלב הראשון השפת אמת מתאר שני רגשות, אהבה ורצון, שהם למעשה מופעים של שורש רגשי משותף – תאווה. לדבריו, אהבה היא תאווה שאינה ניתנת למימוש, ורצון הוא תאווה בעת גילויה והוצאתה לפועל. השפת אמת מוסיף שאהבה יכולה להוביל לרצון.

בשלב השני מחבר השפת אמת בין השיח על אהבה ורצון ובין המעגל הרוחני השבועי:

ובחי' אהבה ורצון הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת הוא בחי' שמור. ואח"כ כשיורד השפע בשבת נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל וינפש וי אבדה נפש כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל.

שלושת הימים שלפני שבת הם בבחינת אהבה – תאווה לתיקון ולהתעלות שאינה מגיעה למימוש. בשבת התאווה מתממשת על ידי פעולה של הקב"ה, שמוריד שפע לעולם. השפע שיורד מעניק לאדם כוח בימים שלאחר השבת, ומאפשר לו לממש את תשוקותיו ולהוציאן אל הפועל. במובן זה, "וי אבדה נפש" מתאר את אובדן השפע מחד, ואת הישארות הרצון מאידך גיסא.

לאור תורה זו נחדד את דברינו: התשוקה לתשובה וזיכרון ההתעלות מחזקים את היכולת לעשות מעשים שיעוררו את הרוח. הרצון שנותר לאחר השבת משמש ככוח לפעול בעולם. בעיניי, המילה "רצון" בה משתמש השפת אמת מתארת באופן מדויק את הכוח שאמור להתחדש בנו במוצאי השבת. מילה זו מתארת תשוקה ויכולת פעולה.

לאחר דיוק זה, נותר לנו להתבונן על עצמנו, ולבחון האם אנו חשים את תנועת הרצון במוצאי השבת. כעת, כאשר אנו יודעים שהכוח אותו מתאר השפת אמת הוא תשוקה המלווה בתחושת יכולת ועשייה, אולי נוכל לפעול באופן מודע להגברת נוכחותו בימי המעשה.

בניגוד למנוחה, שמתוארת כרעיון קשה להשגה הדורש תפילות ותחנונים, לדעתי שלושת העקרונות שהצגנו – תשובה, זיכרון ורצון – שייכים לעולם הרוחני של כל שומרי השבת.

על כל פנים, באופן מעשי כוח הרצון נחלש אצל רבים במוצאי שבת. הדכדוך המוכר לרבים במוצאי שבת בא לידי ביטוי באופן הפשוט ביותר בתחושת חוסר רצון והיעדר מסוגלות. מדובר בתחושה לפיה השבוע הקרוב עומד כהר המאיים לבלוע אותנו, ולא כמשאת נפש. לפיכך, בניסיון ללכת בדרכו של השפת אמת עלינו לחדד כיצד מתעורר הרצון במוצאי השבת.

הקדמת רפואה למכה

בפרשת מקץ ובתורות על חנוכה מתנסח הקשר בין השבת ובין ימי החול באופן מובהק אף יותר. ננסה למצוא בתורות אלו הסבר כיצד יכול להתחזק הרצון במוצאי השבת.

חלומות פרעה מקבלים נוכחות אדירה בכתובים. התורה מתארת את חלומות פרעה, ומדובר למעשה בחלום כפול. כפל זה מופיע פעם נוספת בתיאור החלום על ידי פרעה, ונכתב פעם שלישית בפירוש החלום על ידי יוסף. אין ספק שמדובר בחלום עם סמלים חזקים ביותר, ודימויי החלום קוראים לנו לדרוש את עומקם. השפת אמת, בדרכן של תורות חסידיות רבות, מבין שחלום זה נועד ללמד אותנו על דרך בעבודת ה'. פירושו מייחס את החלומות לעיקרון ההכנה מקודש לחול:[7]

ומה שיש ללמוד מפרשה זו להכין לעצמו בימים הטובים שנתגלה הקדושה בהם. לקבוע ההארות בלב היטב כדי להיות על ימי הרע כשהקדושה נסתרת. וכמ"ש ביום טובה היה בטוב פי' הי' לקבוע ההארה בגוף האדם. וביום רעה ראה עתה איך להתנהג אח"כ. כי קודם כל נסיון יש הארה איך ללמוד על אח"כ... וגם כל הגלות הוא זה שנסתר הפנימיות בהתלבשות פרות הרעות כו' עד שנשכח כח הפנימי כנ"ל. וע"י שמירת הברית כנ"ל בכל מעשה. יכולין למצוא ההארה גם בגלות.

השפת אמת לוקח את החלום של פרעה, וממען אותו ליוסף ולעם ישראל. לדבריו, החלום חושף את הנהגת ה' בעולם: הקב"ה מכין כוחות של קדושה, כדי לאפשר לנו להתמודד עם זמני הגלות. כל הרגעים בהם נוכחת קדושה, כגון קדושת השבת, הימים הטובים וקדושות נוספות, מכינים לקראת עתיד בו הקדושה לא נוכחת. במילים אחרות, הכוח להתגבר על ניסיונות עתידיים טמון ברגעי הקדושה.

בשנת תרל"ב, השפת אמת מחדד שיוסף ניחן יותר מכל אחד בתבונה כיצד ניתן להכין משבת לחול. מעשה האגירה של התבואה על ידי יוסף מהווה סמל לאגירה שכולנו נקראים לעשותה:[8]

חלום פרעה שנא' בתורה וגם כתיב חלום אחד הוא. נראה שיש ללמוד ממנו לעבודתו ית' שהוא ממקום האחדות והפנימיות. ר"ל שמרמז כי גם ימי הרעב הוא רק ע"י הסתרת ימי הטבע בהם כמ"ש ששת ימי המעשה יהי' סגור כו' ומכוסה בקליפות והסתרות שהם ימי הרעב ומזה נעשה הרעב. וז"ש ביוסף ויפתח כו' אשר בהם. בהם דייקא. שנמצאת הקדושה בהסתר בהם למי שיכול לפתוח. והוא בחי' יוסף גם בחי' שבת דכתיב ביום השבת יפתח. והיינו התקשרות הכל בנקודה העקריות. וי"ל שנקרא יוסף ע"ש שהכל רק תוספות על העיקר כי לעולם לא נשכח ממנו היניקה מהעיקר.

לפי דברי השפת אמת, יוסף במהותו מבין שיש במציאות עיקר סמוי, שכוח החיות בעולם כולו נובע ממנו. שאר המציאות מהווה רק תוספת אליו. מהבנה זו נגזר שמו, יוסף.

ניסוח חריף במיוחד של ההיפוך, על פיו דווקא השבת מכינה לחול, נכתב בשנת תרל"ג:[9]

חלום פרעה שנזכר בתורה ודאי מרמז לענין פנימי... וי"ל שזה שפרות הרעות בלעו הטובות ולא נודע כי באו כו'. אף שכל החיות שלהם הפנימיות שהוא טוב. אך שלא ניכר זה. וע"י מדת יוסף הצדיק נפתח זה השער הסגור ונתוודע כי העיקר. הפנימיות כנ"ל... וכן בכל שבת קודש שהוא בחי' יוסף ג"כ נפתח כנ"ל שימי החול הם מלאכות גשמיות. והשבת הוא חיות הפנימי של ימות החול. כי בגשמיות חול מכין לשבת. ובפנימיות רק פותח חיות ימות החול.

מנקודת מבט גשמית החול מכין לשבת, אבל מנקודת מבט פנימית השבת מכינה לחול.

תפיסתו של השפת אמת מעוררת שאלה גדולה: מדוע עלינו לחיות עם הפנים לקושי ולאתגר? מדוע הקודש משמש כמבשר לקושי שאיתו נאלץ להתמודד? השפת אמת נדרש לשאלה זו בתורה לפרשת תולדות. בתורה זו השפת אמת מתייחס לרעב במצרים המתואר בפרשה. במדרש רבה מתואר שהרעב מסמל אירוע רחב בהרבה:[10]

עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון, אחד בימי למך, ואחד בימי אברהם, ואחד בימי יצחק, ואחד בימי יעקב, ואחד בימי אליהו, ואחד בימי אלישע, ואחד בימי דוד, ואחד בימי שפוט השופטים, ואחד שמתגלגל ובא לעולם... ר' הונא בשם רבי שמואל עיקר אוותנטייה שלהם היה ראוי לבא בימי שאול ולא היה ראוי לבא בימי דוד, ועל ידי שהיה שאול גרופית של שקמה ולא יכול לעמוד בו, גלגלו הקדוש ברוך הוא והביאו אצל דוד שהוא גרופית של זית והיה יכול לעמוד בו... כך כולם לא באו בבני אדם שפופין אלא בבני אדם גבורים שהיו יכולין לעמוד בהן.

השפת אמת מתייחס למדרש זה, ומנסח במילים חדשות את עקרון הקודש המכין לחול. בדבריו ניתן מענה למשמעות של תנועה זו:[11]

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון כו'. משמע שעדיין הי' גם הרעב הראשון. והענין הוא עפ"י המדרש עשרה רעבון באו לעולם וכולן בימי אנשים גדולים כו'. כי המה הסתרות שצריכין התחתונים לתקן אותם. ולכן אברהם אבינו תיקן הרעבון ופתח פתח לעבוד ה' בבחי' אהבה. וידוע שלכל מדה יש הסתר שיש אהבה טובה ואהבה רעה כי אחר החטא יש בכל דבר תערובות. וכן בפרט בכל אדם אחר כל ענין השגה הולך עמו התנגדות והסתר. רק הקדוש ברוך הוא בורא רפואה קודם למכה. ואחר עבודת אברהם אע"ה בא הרעבון שהי' מיוחד שיתוקן ע"י עבודת אאע"ה. וכן הוא לעולם.

על פי השפת אמת, על התחתונים מוטל לתקן את מוקדי ההסתר. עם זאת, הקב"ה מסייע למי שבא לתקן, ונותן לו את הכלים לעשות את התיקון. במילותיו של השפת אמת, הקב"ה בורא רפואה קודם למכה. כך עשה אברהם אבינו, וכן ממשיך העיקרון לעולם!

אחר פתיחה זו פונה השפת אמת לכל עובדי ה', ולא רק לצדיקים כאברהם:

לכן עובד ה' שמתרעם בראותו הסתרות שונות בעבודת ה'. לא מחכמה שאל ע"ז. כי אדרבא לטובה בא לו ההסתר באותו הזמן שכבר יש לאל ידו לתקנו.

כל אחד מאיתנו לפי מדרגתו ומקומו נועד לתקן חלק מהעולם. עלינו לדעת שהקב"ה נתן לנו מראש כלים לעבוד בתוך ההסתר ולתקנו, ועלינו לחיות מתוך קשב ותודעה לכלים שניתנו לנו. בסוף דבריו, השפת אמת מסביר שהעבודה הקשה בה אנו עוסקים הגיעה לנו מכוח אבותינו:

וזה עצמו הענין שכ' חז"ל האבות בחרו הגלות. כמ"ש צורם מכרם כו'. פי' שרצו להשאיר עבודה זו בזרעם אחריהם לתקן ולברר כבוד מלכותו ית' גם בימי הרעבון והגלות.

השפת אמת מצטט בדבריו מדרש לא פשוט לקריאה:[12]

א"ר חנינא בר פפא: אברהם בירר לו הגליות, ומנין? שנא' (דברים לב) "אם לא כי צורם מכרם" – זה אברהם, שנאמר (ישעיה נא) "הביטו אל צור חוצבתם", "וה' הסגירם" – שהסכים הקדוש ברוך הוא אחריו.

לפי המדרש, הגלות היא בחירה שבחרו אבותינו. השפת אמת יוצא מנקודת המוצא של המדרש, ומשכלל אותה. האבות עסקו בעבודת התיקון בתוך ההסתר, ורצו שזרעם ימשיך במשימה זו. הקב"ה מסייע להם בבחירה זו על ידי הקדמת הרפואה למכה, כלומר – הקדמת הקודש לחול.

בתורות על חנוכה ופורים חוזר השפת אמת על יסוד זה בשפה פשוטה ובהירה. נעיין בדבריו על חנוכה, בהם מבואר נוסח התפילה "שעשה שניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה":[13]

בנוסח הברכה שעשה נסים בימים ההם בזמן הזה. כי כל הנסים שנעשו לנו לא היו במקרה. וכולם ישועה והכנה לדורות. ואיתא כי ימי חנוכה מאירים לימי טבת שהימים אלו הם חשוכים. והקב"ה מכין רפואה קודם למכה והזמין לנו אותן ההארות לישועה על הימים הבאים.

ניסים, כמו השבת, מהווים רגעים שצופים פני עתיד. לפי השפת אמת, אור החנוכה מאיר את חודש טבת. כלומר, ראוי שהמבט על חג החנוכה יהיה דומה לנקודת המבט של יוסף – כיצד אנחנו צוברים בר לימי הרעב?

השפת אמת ממשיך את דבריו:

ולכן צריכין לבקש לקבל הארה מימים אלו להיות נשאר בנפש האדם. ולכן אומרים שעשה נסים בזמן הזה. שנצרכים לאלה הנסים ביחוד בימים הללו.

נוסח התפילה, "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", הוא למעשה בקשה שהאור ימשיך ללוותנו בימי החושך.

בסיום התורה מתייחס השפת אמת למעגל השנה כולו בכלל, ולחגים שמקורם מדרבנן בפרט:

והנה שלשה מועדות בשנה מאירים לכל השנה. אבל אח"כ כשירדנו בגלות ונתרבו ימי החושך. הזמין לנו הקדוש ברוך הוא עוד מועדות חנוכה ופורים להאיר לנו לימי החושך כדכ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו.

החגים שהתחדשו מדרבנן נבעו מהתרבות החושך שאיתו היה עלינו להתמודד, והקדימו לו רפואה. על פי השפת אמת, עיקרון דומה מתגלה גם במגילת אסתר:[14]

איש יהודי במדרש יחידי. כי הקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה. ומאחר שהי' המן רשע עריץ שרצה בכחו להשמיד כל היהודים. הי' מוכן בזה הדור איש יהודי וצדיק שהגין על כל הדור ובכחו קיים את כל בנ"י.

המגילה חושפת כיצד הקב"ה הקדים רפואה למכה. כלומר, כיצד הקב"ה הציב מלכתחילה את הדמויות שיהיה בכוחן להתמודד עם האתגר של גזרת המן. בדומה, עלינו להתבונן על המציאות בעיניים החושפות את הכלים והכוחות שיעמדו לרשותנו באתגרים עתידיים.

מבט מסכם

בשיעור זה דייקנו את עמדת השפת אמת בנוגע להכנה מהקודש לחול. ההעמקה במילים ובדימויים בהם משתמש השפת אמת חשפה בפנינו את התודעה בו הוא עצמו חי – את תורת חייו. נקודת מבט זו מציבה דרישות חדשות בעבודת ה', על פיהן ברגעי ההתעלות עלינו להיות בתודעה של יוסף. ההתעלות היא רגע של איסוף כוחות לקראת העבודה שנידרש לעשות. השבת למעשה מציידת אותנו לקראת ימות החול, והתודעה צריכה להיות של הפנמה, שמירה, צבירה, חקיקה וזיכרון. תודעה זו תהפוך את האהבה שלנו לקב"ה לתנועה של רצון, יכולת להנכחה דווקא בעולם הנסתר.

כך גם מתפרשת תנועת התשובה שהשבת מעוררת בנפש האדם. התשובה אינה רק התבוננות על העבר, כי אם גם מבט אל העתיד. מטרתה ללמוד מהניסיון כיצד להתמודד עם האתגרים העומדים בפנינו.

העבודה שמציג השפת אמת היא תודעת חיים, והיא דורשת התבוננות רבה. ניסינו להעמיק בשרטוט של המסע התודעתי, אך עיון מדוקדק בכתבי השפת אמת והקשבה לעולם הדימויים בו הוא משתמש לתיאור העלייה במוצאי השבת יוכלו להוסיף עוד רבדים להבנה.

[עריכה: אורי שטרן]

[1] שפת אמת נח תרל"ב

[2] שפת אמת קדושים תרמ"ו.

[3] חידוש משמעותי נוסף המצוי בתורה זו מנוסח בשורותיה הראשונות: "ולשון קדושים תהיו יש לפרש מלשון העכבה... והיינו לעכב הקדושה בכל עת שנמצא הארה מעט". השפת אמת מרחיב את העיקרון של משיכת הקדושה לתוך עולם המעשה לכל עולם הקדושה, ולא מייחס אותו רק לקדושת השבת. כאשר אדם זוכה לרגע של הארה, עיקר עבודתו היא לעכב את האור שנוצר, כך שימשיך להאיר כמה שניתן.

[4] שפת אמת כי תשא תרל"א.

[5] שפת אמת כי תשא תרנ"ז.

[6] שפת אמת ויגש תרנ"ב.

[7] שפת אמת מקץ תרל"א, שבת חנוכה ור"ח טבת.

[8] שפת אמת מקץ תרל"ב.

[9] שפת אמת מקץ תרל"ג.

[10] רות רבה א, ד. המדרש מופיע באריכות בבראשית רבה סד, ב.

[11] שפת אמת תולדות תרמ"ד.

[12] שמות רבה פקודי נא. ניסוח חריף יותר נמצא בבראשית רבה מד, כא. במסגרת השיעור נסתפק בדברים המובאים בשם השפת אמת ולא נתעמק בהסבר המדרשים.

[13] שפת אמת חנוכה תר"ס.

[14] שפת אמת פורים תרמ"ה.