נשיאת כפיים – בין ברכת ה' לברכת הכהנים

בשיעור הקודם התחלנו את עיוננו בברכת כהנים מתוך התבוננות בזיקתה למשכן ולמקדש – החל בדוגמאות הראשונות לברכה, עם גמר העבודה בפרשת שמיני וחנוכת המזבח בפרשת נשא, עבור בהבדלים הקיימים בין ברכה במקדש וברכה בגבולין וכלה באפשרות שרק במקדש יש מצווה מדאורייתא על הברכה.

בשיעור זה נבקש להתבונן בנוסח הברכה, ולאורו להתייחס לשאלה מהותית ומרכזית – מי הוא המברך, הקב"ה או הכהנים?

כפי שהזכרנו, הציווי לאהרן על ברכת כהנים מגיע בפרשת נשא, אחרי פרשיות נזיר וסוטה ולפני תיאור חנוכת המזבח:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם: (במדבר ו, כב-כז)

עמדנו כבר על הקשר בין הברכה לבין המתואר אחריה, חנוכת המזבח; אך מדוע היא מגיעה אחרי פרשות נזיר וסוטה? מבאר האברבנאל שם:

...אחרי שצוה השם במצות הסוטה ובמצוות הנזיר, מהטעמים אשר זכרתי למעלה, צוה בברכת הכהנים. מפני שבהיות המחנה כלו על הסדר האלהי שנתישב משכן האלהים באמצע כלב באמצע הגוף, והלוים במשמרותיהם כפי משפחותיהם סביבו בצדדים ידועים, והדגלים לשבטי ישראל ונשיאיהם סביב סביב איש על דגלו כמו שסבתם החכמה העליונה, היה המחנה קדוש יפה אף נעים. ולכך צוה יתברך למשה שיצוה לאהרן ולבניו סגנון הברכה אשר יברכו בזאת את בני ישראל כלם, כי בראותם אכלוסיהם יברך אותם כדי שלא יגיע אליהם נזק עין הרע, שהרי בלק לזה עצמו נתכוון באשר שכר את בלעם לקלל את ישראל שיזיקם בעין הרע שהיה לו ולכך הוליכו למקומות שיראה מהם כל ישראל שוכן לשבטיו כמו שיתבאר הנה; אם כן נצטוו אהרן ובניו על ברכת כהנים לצורך העם להיותם בדגליהם ועל משמרותיהם. (שם פסוק כב)

האברבנאל מדגיש הקשר אחר של ברכת כהנים – כקשורה לא למשכן ולעבודתו, אלא לשלומם וטובתם של עם ישראל: אחרי שסיימה התורה לתאר בפרשיות במדבר ונשא את סידורו הנכון של מחנה ישראל – השבטים לסדרם ודגליהם, הלויים מסביב למשכן ותפקידיהם, כל העם מתנהג בקדושה ובטהרה – אזי נצטוו הכהנים לברך את העם שלא יפגע בהם נזק ועין הרע, אלא תמשיך הברכה ותשרה עליהם.

אם כן ראינו שהברכה קשורה לא רק לעבודת המשכן, אלא גם לקיומם המסודר והראוי של עם ישראל; אך עדיין עלינו לברר מי המברך את הברכה הזאת.

מי המברך?

אם נעיין בלשון הפרשיה, שציטטנו לעיל, היא פותחת בציווי לאהרן ובניו: 'כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'; משמע שהכהנים הם המברכים. מאידך, לשון הברכה עצמה מתייחס לפעולות הקב"ה:  הוא יברך וישמור, יאיר פניו ויחון, ישא פניו וישים שלום. הפסוק האחרון מציע מעין פשרה בין השניים: תפקיד הכהנים הוא לשים את שמו של הקב"ה על בני ישראל, ותפקיד הקב"ה הוא לברך בפועל.

במקומות רבים בתורה משמע שהברכה היא פעולתם ותפקידם של הכהנים, גם אם הם מברכים בשם ה'. כך אומרת התורה בפרשת עקב:

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים י, ח)

בפשטות הכוונה ב'וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ' היא לברכת כהנים בנשיאת כפיים, וכן כתב רש"י על אתר. משמע כאן שהכהנים הם המברכים, וכך מדגיש הרשב"ם:

ולברך בשמו – הכהנים לישראל: (רשב"ם שם)

ניסוח דומה מאוד מופיע בתוך תיאור פרשת עגלה ערופה: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דברים כא, ה). אם בדוגמה הראשונה היה מקום להתלבט האם פעולות השירות והברכה מתייחסות לכהנים בלבד או לכל שבט לוי, בדוגמה השניה מפרשת שופטים מפורש שהכהנים הם אלה שמוטל עליהם 'לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ'[1]. אותו מטבע לשון מופיע גם בחלוקת דוד את הכהנים למשמרות, כמתואר בדברי הימים:

בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא וּבָנָיו עַד עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד עוֹלָם: (דה"א כג, יג)

מכל המקורות שהבאנו נראה בפשטות כי הכהנים הם המברכים בשמו של הקב"ה את ישראל.

לצד זה, מצאנו פסוקים בתורה בהם נראה מפורש כי ה' הוא המברך.

כך אומר ה' למשה לאחר עשרת הדברות:

מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: (שמות כ, כא)

ראינו בשיעור הקודם כי חז"ל מבינים ש'אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ' מתייחס לברכת כהנים, שנעשית בשם המפורש במקדש; ומכאן משמע שה' בעצמו ובכבודו הוא זה שמברך את ישראל; וכן דרשו חז"ל בתנחומא:

א"ר ברכיה הכהן ברבי עד שהיו ישראל בסיני רמזן הקדוש ברוך הוא שכשישרה שכינתו עמהם אז יברכם, אמר להן הקדוש ברוך הוא 'כשאבוא אליכם – אני בא טעון ברכות'. ... והיכן רמזה להם בסיני שנאמר (שמות כ) 'מזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך', וכשבא עליהן ברכן שנא' (במדבר ו) 'יברכך ה' וישמרך'. אימתי? ביום שהוקם המשכן, 'ויהי ביום כלות משה' כלת כתיב, ביום שנכנסה כלה לחופה. (תנחומא נשא, כו)

על פי המדרש הקב"ה מבטיח לעם ישראל לאחר מעמד הר סיני כי יתן להם ברכה בעתיד, והבטחתו מתגשמת עם חנוכת המשכן – אז הוא מעניק להם את הברכה המשולשת, שאותה הוא מברך בעצמו.

וכן בפרשת ודוי מעשרות אומרת התורה כי הקב"ה עצמו מברך את ישראל:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים כו, טו)

ההשקפה היא ממעון קדשו, והמשכה הישיר הוא ברכה אלוהית של עם ישראל ושל אדמת ארץ ישראל, ברכת העם והארץ.

כאמור, לפי פסוקים אלה הקב"ה הוא המברך ולא הכהנים.^[2] יוצא כי אותה שאלה שראינו בפסוקי הברכה, האם המברך הוא הקב"ה או הכהנים, עולה גם לאור התיאורים השונים בתורה לגבי ברכת עם ישראל. ננסה עתה להציע כמה כיוונים לישב את שאלתנו.

ברכה מאת הקב"ה

כיוון מתבקש ראשון הוא להציע שהברכה מאת ה', והכהנים הם רק כלי להעביר אותה. כך כותב הספרי:

'ואני אברכם', למה נאמר? ... שלא יהיו ישראל אומרים 'ברכותינו תלויות בכהנים', ת"ל 'ואני אברכם'; שלא יהיו הכהנים אומרים 'אנו נברך את ישראל', ת"ל 'ואני אברכם' – אני אברך את עמי ישראל. וכן הוא אומר (דברים ב) 'כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך', (דברים טו) 'כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך', ואומר (דברים ז) 'ברוך תהיה מכל העמים', ואומר (דברים כח) 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים', ואומר (יחזקאל לד) 'במרעה טוב ארעה אותם', ואומר (שם) 'אני ארעה צאני'. (ספרי נשא, מג)

הספרי מדגיש כי ה' הוא המברך, ומביא רשימת פסוקים בהם מפורשת הברכה הניתנת ע"י הקב"ה.

לפי תפיסה זאת, מה תפקיד הכהנים בברכה? הרשב"ם מציע שברכת כהנים היא בעצם תפילה:

כה תברכו את בני ישראל – כלומר לא תברכו מברכת פיכם, כאדם שאומר 'תבואתה לראש פלוני כך וכך'. אלא אלי תתפללו שאברכם אני, כמו שמפרש 'יברכך ה'', ואני אשמע קולכם כאשר תאמרו ואברכם לישראל. כמו שמפרש 'ושמו את שמי על בני ישראל' – כשיברכו כהנים לישראל, בשמי ולא בשמם, אני אברכם לישראל כמו שיתפללו הכהנים ואומרים יברכך ה'. (על במדבר ו, כג)

הרשב"ם מדייק בלשון הברכה שהיא פניה לקב"ה: הכהנים מבקשים ממנו שיברך את ישראל, ואם הוא מקבל את תפילתם אזי מגיעה הברכה.

בעל ספר החינוך נותן לכהנים תפקיד יותר משמעותי: אמנם הברכה היא מאת ה', אבל הדרך שהיא תחול על העם תלויה בכהנים, וזאת לאור היסוד כי הברכה חלה עלינו בזכות הכנתנו ומעשינו:

משרשי המצוה שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו על יד המשרתים החונים תמיד בית ה' וכל מחשבתם דבקה בעבודתו ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם ויתברכו כל מעשיהם ויהי נועם ה' עליהם. ואל תתמה לאמור: 'ולו חפץ ה' בברכתם יצו איתם את הברכה, ואין צורך בברכת הכהנים!' כי כבר הקדמתי לך פעמים רבות כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב. ועל כן כי בחר בנו מכל העמים ורצה שנזכה בטובו, הזהירנו וצונו להכין מעשינו ולהכשיר גופנו במצוותיו להיותנו ראויים אל הטוב, גם צונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו. (מצוה שעח)

כדי שהברכה תשפיע על עם ישראל לא מספיק שה' ירצה לתת אותה, אלא שהעם יפעל בעצמו ויבקש מהכהנים לברך אותו.

רעיון דומה לזה שבחינוך, שהכהנים מתווכים ומעבירים את ברכת ה' לעם ישראל, מצאנו בדברי המלבי"ם:

...וענין הברכה הבאה מה' לבריותיו הוא התרבות השפע והטוב ממעון הברכות. והנה האל הטוב מוכן תמיד להשפיע טוב וחסד והמקור פתוח תמיד ... רק שצריך שהמקבל יהיה מוכן לקבל השפע ההוא ע"י מעשיו והכנתו, אמנם יצויר שגם כשאין המקבל מוכן כ"כ יריק עליו השפע האלהי באמצעות אנשים אלהיים עובדי ה', שהם יפתחו צנור הברכה ע"י מעשיהם ותפלתם וברכתם ויריקוהו על העם. ובחר לזה את בני אהרן הקרבים אל ה' בעבודתם בקדש, שהם ישאו אצבעותיהם העשרה אל עשרה צנורות ומקורות אשר למעלה ובכח השם שיזכירו ימשיכו השפע למטה על העם. (על במדבר ו, אות קמג)

ניתן להתלבט בתפיסתו של הרמב"ם בעניין:

ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו. (הלכות תפילה ונשיאת כפים טו, ז)

הרמב"ם פותח ואומר שהברכה היא 'ברכת הדיוט', מאת הכהנים; אך מסיים ואומר שהקב"ה מברך את ישראל. נדמה שהנקודה המשמעותית בדבריו היא קיום המצווה – אם הכהנים 'עושים מצוותן', אזי הקב"ה מברך את ישראל.

גם בהלכות הברכה אנו רואים חשיבות שהכהנים יאמרו את מילות הברכה במדויק ובעצמם, בקול רם מילה במילה (כמפורט בדרשות חז"ל בסוטה לט.). גם הלכה זאת מבליטה את עצם תפקידו הפעיל של הכהן, ה' מברך דרכו את עם ישראל.

ברכת הכהנים

ניתן למצוא גם במקורות תפיסה אחרת, לפיה הכהנים עצמם – בזכות מעלתם הרוחנית הנשגבה – הם אלה שמברכים. כך עולה מדברי הזוהר, שמדגיש שברכת כהנים קשורה להיות הכהנים חסידי ה':

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו ... הה"ד (תהלים קמה) 'וחסידיך יברכוכה', וכתיב (דברים לג) 'תומיך ואוריך לאיש חסידך'. ומשום דכהנא אקרי חסיד בעי לברכא. ובגין כך כתיב 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו', מאי טעמא? משום דאקרון חסידים, וכתיב 'וחסידך יברכוכה'. (זהר נשא, דף קמה:)

גם ממדרש רבה ניתן לדייק רעיון דומה. המדרש מקשר את ברכת כהנים לשרשרת ארוכה של צדיקים המברכים, מאז שהקב"ה מסר את הברכות לאברהם:

מה ת"ל (בראשית יב) 'והיה ברכה'? א"ר אליעזר אמר לו הקדוש ברוך הוא משבראתי עולמי ועד עכשיו הייתי זקוק לברך את בריותי, שנאמר (בראשית א) 'ויברך אותם אלהים' וגו', ואומר (בראשית ט) 'ויברך אלהים את נח ואת בניו'. אבל מכאן ואילך הרי ברכות מסורות לך, למאן דהני לך למברכה (=מי שראוי לך לברכו) – ברוך.  ואעפ"כ לא בירך אברהם לבניו ... כשנפטר אברהם נגלה הקדוש ברוך הוא על יצחק וברכו שנאמר (בראשית כה) 'ויהי אחרי מות אברהם' וגו'. ויצחק ברך את יעקב, ויעקב ברך לשנים עשר שבטים שנאמר (בראשית מט) 'כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם'. מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא הרי הברכות מסורות לכם, הכהנים יהיו מברכים את בני כשם שאמרתי לאברהם אביהם 'והיה ברכה', לכך נאמר 'כה תברכו' וגו'. (במדבר רבה יא, ב)

אחרי שהקב"ה נתן את הזכות לברך לאבות, הוא כעת מעביר אותה לכהנים שיברכו בעצמם את ישראל.

ברכה משותפת

לאחר שראינו מקורות לשתי התפיסות, נדמה שאפשר להציע כיוונים המשלבים את שתיהן. כיוון אחד הוא לבאר שיש כאן שותפות, הכהנים והקב"ה מברכים יחד. כך דורש התנחומא:

כה תברכו את בני ישראל. זהו שאמר הכתוב (דברים כו) 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך'. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו? אין אנו צריכין אלא לברכתך ולהיותנו מתברכין מפיך, שנאמר השקיפה ממעון קדשך. אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו, וכן הוא אומר (שה"ש ב) 'הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות', מבין אצבעות של כהנים, 'מציץ מן החרכים', בשעה שפושטין כפיהם, לכך נאמר כה תברכו את בני ישראל.

עם ישראל לא חפץ בברכה של הכהנים לבדם, ועל כן הקב"ה משתתף בברכתם. נשיאת הכפיים ופרישת האצבעות באה להדגיש שמעבר לכהנים הקב"ה בעצמו נמצא, ומברך גם הוא את עם ישראל.

התלבטות זו שראינו בנוגע לזהות המברך עשויה להתקשר לדיון שראינו בשיעור הקודם בנוגע ליחס בין ברכת כהנים במקדש ובגבולין. הרב דב ברקוביץ בספרו הדף הקיומי^[3] מביט על ההבדלים בין דיני הברכה בשני המקומות – הזכרת שם המפורש, וכן שבמקדש הכהנים נושאים את ידיהם מעל לראשם ובגבולין רק כנגד כתפיהם – ומציע כי במקדש עיקר הברכה הוא ישירות מאת הקב"ה, ובגבולין הכהנים הם המברכים.

במקדש, מקום השראת השכינה, הכהנים נושאים את ידיהם מלאה ומזכירים את השם המפורש, וכך מתקיים הפסוק 'בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – "אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ, הקב"ה בעצמו מברך את העם; ואילו בגבולין, שהזכרת השם היא רק בכינוי, הכהנים עצמם הם המברכים ומתקיים הפסוק "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

סיכום

עיינו בשיעור ביחס בין תפקידי הכהנים לתפקידו של הקב"ה בברכה – האם עיקר הברכה הוא מאת ה', והכהנים מתפללים או מסייעים לברכה לחול, או שעיקרה הוא שהכהנים מברכים, בזכות מעלתם ומצוות הבורא על כך?

ראינו גם כי אפשר שזו ברכה משותפת, ונשיאת כפיהם של הכהנים רומזת לשכינה שמברכת גם היא; וכן שניתן לחלק בין נשיאת כפיים במקדש בשם המפורש, שהיא ברכה מאת ה' ממש, לבין נשיאת כפיים בגבולין בה תפקיד הכהנים משמעותי יותר.

בע"ה בשיעור הבא נמשיך את העיון בברכת כהנים, ואי"ה נתמקד בנוסח הברכה ומשמעותו. 

[עורך: שמואל ארגמן]

^[1] וראה בספרי שם (סימן רח) שדן ביחס בין ברכת כהנים לעבודת המקדש לעניין פסול בעלי מומין; וכן בדברי הספורנו שם.

^[2] לא הבאנו כאן את הציווי לברך את עם ישראל עם כניסתם לארץ בהר עיבל (דברים כז, יב). בפשטות, השבטים הם המברכים, ואילו על פי המשנה בסוטה (ז, ה) יש מקום לבחון את חלקם של הלויים בברכה.

^[3]כרך ג (נשים), פרק לט: 'ברכת כהנים – ברכת השלום', עמ' 390-1; הוצאת מגיד ירושלים, 2014.