קדושים | התקדמות האדם בקודש

השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת אחרי־מות-קדושים ה'תשפ"ג, סוכמה על ידי יעקב אדורם ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

בפרשיות אחרי־מות וקדושים, קיים עיסוק בחטאים הקשורים לזכות ישיבתנו בארץ. עבירה על חטאים אלו תוביל למצב בו הארץ תקיא אותנו ממנה, ולא נוכל לשבת בה יותר. אך יש לשים לב להבדל העקרוני בין פרקים י"ח וכ' המקבילים זה לזה, ונמצאים בפרשיות השונות.

בפסוקי הסיום של פרשת אחרי־מות נאמר:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: (ויקרא יח, כד-כח)

האזהרה בפרק י"ח מנוסחת כציווי כללי לכל יושבי הארץ. עיקרה של האזהרה היא סור מרע כלפי איסורי העריות, שהעונש עליהם הוא הקאת הארץ את היושבים בה – היא אינה מסוגלת להכיל את יושביה כאשר הם חוטאים בעבירות הללו. בניגוד לכך, האזהרה בסוף פרשת קדושים מנוסחת באופן אחר:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: (ויקרא כ, כב-כד)

כאן הדגש הוא שונה בתכלית – אין מדובר כאן על אי יכולתה של הארץ להכיל את היושבים בה בעקבות חטאיהם, אלא הקב"ה הוא זה שמעניש ומגרש את יושבי הארץ לאחר שקץ בחטאיהם. באופן משלים, גם נמעני האזהרה משתנים. בעוד בפרק י"ח היתה זו אזהרה כללית המופנית לכל יושבי הארץ, ובהם עם ישראל, כאן האזהרה מכוונות ישירות ובאופן ספציפי לעם ישראל – שה' מביא אותם במיוחד לארץ מתוך מטרה שהם ישבו בה, ומורה להם חוקים ומשפטים שיאפשרו זאת; ההישארות בארץ מותנית בעשיית רצונו של הקב"ה, לא בהמנעות מטומאת הארץ.

מה הוביל לשינוי הזה בין שתי הפרשיות? מסתבר שהדבר קשור במה שקרה בינתיים: בתווך בין שני פרקים אלו ניצבת מידת הקדושה, והמצוות הנגזרות ממנה, הניתנת לעם ישראל בפרק י"ט:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (א-ב)

בעקבות קבלת הציווי על מידת הקדושה, עם ישראל נעשה מובדל מן העמים. אין הוא נמדד אך ורק על יכולתו לסור מהרע, כמופיע בפרק י"ח; מוטלת עליו גם חובה לעשות טוב ולהדמות לקב"ה, ועל חובה זו הקב"ה בעצמו ישגיח – כתיאור המופיע בפרק כ'.

הקדושה המובאת כאן אינה תיאור מצב של עם ישראל. אין מדובר כאן בהצהרה וקביעת עובדה, "מה הוא קדוש אף אתה קדוש", אלא זוהי חובה ודרישה להתקדש. כל ביטויי הקדושה מבטאים דרישה להתקדמות ותהליך:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב); "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (כ, ז); "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים" (שם כו); מצב של קדושה תמידית נמצא אך רק בקב"ה: "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (יט, ב), והאדם בניגוד לכך חייב להיות כל הזמן במסע מתמיד של עלייה והתקדמות בקודש.

תהליך זה של התקדמות קשור למהות האדם. כל חייו האדם צועד ונמצא במסע אל עבר היעד הבלתי־מושג, הדבקות בה'. העובדה שהיעד אינו מושג אינה מונעת מהאדם להתקדם, אלא מטילה עליו חובה תמידית להתעלות בקודש. רעיון זה מופיע במשנה במסכת כלים, המונה 'עשר קדושות' אחת לפנים מהשניה –  מדרג של קדושה המזמין את הלומד למסע והתקדמות בקודש, ממדרגה למדרגה, אל עבר הקב"ה:

עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה ... לפנים מן החומה מקודש מהם ... החיל מקודש ממנו ... עזרת נשים מקודשת ממנו ... עזרת ישראל מקודשת ממנה ... עזרת הכהנים מקודשת ממנה ... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה ... ההיכל מקודש ממנו ... קדש הקדשים מקודש מהם. (כלים א, ו-ט)

מן המעגל החיצוני ביותר, האדם נכנס פנימה ומתקדם אל עבר המקום המקודש ביותר – התקדמות שהיא לכאורה 'גיאוגרפית', הליכה במרחב הממשי, אך העיקר בה הוא המסע הרוחני לעבר קדושה הולכת וגדלה. זהו היחס הראוי של האדם לאותה קריאה להדמות לקב"ה ולדבוק במידותיו – התקדמות מתמדת, לא עמידה במקום מתוך הסתפקות במדרגה שהושגה או תחושת רפיון ידיים למול היעד הנשגב מאין כמוהו.

יש לעמוד על שתי נק' נוספות בהבדל בין הפרקים המקבילים על מנת להבין טוב יותר את אופייה של הקדושה. פרשת איסורי עריות חוזרת בשני הפרקים אך בכל פעם הדגשים בה שונים. בפרק י"ח איסורי העריות המדוברים הם בעיקר כלפי עריות שבתוך המשפחה:

אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה': (ויקרא יח, ו)

עבירות אלו באות בדרך כלל יחד עם שחיתות מוסרית גבוהה. רק שחיתות עמוקה מאפשרת את פריצת הגבולות הברורים והטבעיים בתוך המשפחה. כך נרמז גם מהאזהרה הפותחת את הפרשייה:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: (יח, ג)

הפרישה מן הטומאה והאיסורים הבסיסיים היא התרחקות מדרכי מצרים וכנען – שני בניו של חם, המגלה ערוות אביו. שם וודאי לא לקח חלק באירוע זה, שהרי הוא הכיר את עולמות הקדושה; אך אפילו יפת, שאינו איש קודש אלא התעסק בפיתוח הצדדים האסתטיים באנושיות, סלד ממעשהו של חם – זו פגיעה ברובד הבסיסי ביותר של המוסריות והאנושיות.

אך איסורי העריות בפרק כ', הבאים בעקבות מידת הקדושה, שונים מהם. רש"י בפירושו מסביר את ציווי הקדושה לעניין זה:

קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו'. (שם יט ב)

אין מדובר כאן על איסורים שמצד עצמם הם טומאה ברורה כגון אלו המופיעים בפרק י"ח, אלו איסורים ביאה מסוג אחר. גם איסורים שאינם 'טומאה' מצד עצמם, יהיו אסורים לאדם הנמצא בעולם של קודש. חללה לכהן גדול נחשבת כעריות, כיוון שאין זה קשר אישותי מתאים למעמדו של אדם הנמצא בעולם של קודש.

הרמב"ן בדבריו צועד צעד נוסף במעלה הקדושה:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. (שם)

אין מדובר כאן באיסורים נוספים, אלא ברעיון של 'קדש עצמך במותר לך' – גם בתוך הדברים המותרים לאדם, יש חובה להתקדש ולמעט בהם. כך מצאנו בגמרא (ברכות כא.) אמירה דומה: מתקנים תקנה מסוימת כדי "שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין". השאיפה והדרישה לקדושה מחייבות שליטה והימנעות מתאוות האדם גם בתוך האיזור המותר לו.

כך הפרקים האלו משרטטים את המסע בין הטומאה, הבאה על ידי האיסורים הבסיסיים הנוגעים לאדם בהיותו אדם אנושי, אל עבר האיסורים הבאים בעקבות הקדושה, ובשלב האחרון התקדשות גם במותר. ממילא ברור מדוע קיים עונש מיתה מידי לאדם העובר על איסורי עריות.  אדם העוסק בטומאה בעודו בקודש – אינו ראוי לעולם זה כלל.

איסור המולך חוזר אף הוא שוב בשתי הפרשיות. אך מיקומו בכל אחת מהן מצביע על הבדל מהותי. בפרק י"ח הוא מופיע בסוף הפרשייה, כנספח לאיסורי העריות עצמם: איסור זה אינו זהה לאיסורי העריות באופן מוחלט, העוסקים בשימוש בבני המשפחה עבור מימוש התאוות החומריות של האדם. אמנם יש ביניהם דמיון – השימוש בילדים עבור מימוש תאוותו הרוחנית של האדם – אך אין זה עיקר הפרשה, העוסקת בגבולות החומריים הבסיסיים באדם.

לעומת זאת, בפרק כ' האיסור פותח את הפרק ומופיע כציווי ראשון. בעקבות דברינו על מידת הקדושה הדבר מובן: אין מדובר על מימוש תאווה של האדם אלא ניצול בני המשפחה על מנת להתקדם מעלה בקודש, דבר שהוא אסור לא רק בשל הפגיעה בסובבים אותו אלא בגלל עצם הדרך השגויה להתקרבות לקודש. בעולמות הקדושה חייב להיות גבול ברור מהם המעשים המותרים על מנת לעלות מעלה, ועל כן פותח האיסור את הפרשה כציווי וקריאת כיוון כללית לכל הנכנס לעולם הקודש.

באיסור זה מדגישה התורה את החלק של עם הארץ בעונש:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: (כ, ב-ד)

העם כולו חייב לקחת חלק בעונש האדם. אדם שחי בקודש צריך לסלוד ולבער מעשים כאלו מקרב המחנה. יש חובה על החברה כולה לבער אנשים מסוג אלו מקרבה.
 
אנחנו מוצאים את חשיבותה של החברה גם בצד החיובי, בדרישה להתקדש ולהתקדם, כפי שאנחנו רואים בדברי רש"י בפתיחת פרשת קדושים:

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה: (יט, ב)

פרשייה זו נאמרת במעמד הקהל, בפני כל חלקי העם – הן השאיפה להתקרב ולעלות במעלות הקדושה, והן החובה להתרחק ולהעניש את מי שפוגע בתהליך זה, לא נמסרו ליחידים בלבד. זו משימה המוטלת על החברה כולה להתקדם בקודש ולבנות חברה קדושה. זוהי הקומה הנוספת העולה מן הפסוקים:

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. (שמות יט, ו)

וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. (דברים כג ,טו)

אם כן בפרשיות אלו מתואר המסע התמידי של התקדמות האדם בקודש. החל ביציאה והתרחקות מעולמות הטומאה, אל איסורי הקדושה וההתקדשות במותר, ובסופו אל בניית חברה מקודשת כולה. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד