אגדת ריש לקיש ורבה בר בר חנה

  • הרב יונתן פיינטוך

בשני השיעורים הקודמים עסקנו באגדתא שמופיעה הן בבבלי והן בירושלמי בנושא ההבדל בין שני בתי המקדש. ראינו שבשני התלמודים אגדתא זו התחילה על רקע הדיון בשמה של לשכת הפרהדרין, אשר הצביע על הבעייתיות שהייתה קיימת בתפקוד הכהנים בשלהי הבית השני. במהלך הדיון החלה ההשוואה בין הבית השני לבית הראשון, תחילה בעניין הכהנים, ואחר כך בעניין הסיבות לחורבנות שני הבתים ובעניין מעלתם של אנשי הבית הראשון ('הראשונים') על אנשי הבית השני ('האחרונים'). במהלך סקירתנו את שני רצפי האגדתות, מצאנו וציינו כמה הבדלים בין האופן שההשוואה מובאת בירושלמי לאופן בו היא מובאת בבבלי.

כפי שציינו, ישנו הבדל בין הבבלי לירושלמי בנקודת הסיום של רצף האגדה. בירושלמי, הדיון מסתיים לאחר ההשוואה בין 'הראשונים' ל'אחרונים', ואילו בבבלי יש לו המשך. החלק הראשון של ההמשך, הוא סיפור ריש לקיש ורבה בר בר חנה, ובו נעסוק בשיעור הנוכחי. זהו סיפור 'מעשה חכמים' קצר, אך דרמטי וטעון. לאחר שנעסוק בסיפור עצמו ובעיצובו, על ידי ניתוח ספרותי של הסיפור והשוואתו למקבילות בספרות המדרש הארצישראלית, נבחן גם את טיב הזיקה בין הסיפור לקובץ האגדי כולו, ואת התרומה של קריאת הסיפור בהקשרו הרחב להבנת הסיפור והקובץ כולו.

סיפור פגישת ריש לקיש ורבה בר בר חנה על הירדן

הסיפור

להלן הסיפור, מחולק לחלקים וחלקי משנה:[1]

א

ריש לקיש הוי סחי בירדנא, [ריש לקיש היה שוחה בירדן]

אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא. [בא רבב"ח הושיט לו יד]

אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב (שיה"ש ח, ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא - נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו.

א1. מאי ארז? אמר עולא: ססמגור. מאי ססמגור? אמר רבי אבא: בת קול. כדתניא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול.

א2. וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה? [האם ר"ל שוהה (=נפגש) עם רבב"ח?] ומה רבי (אליעזר) (מסורת הש"ס: [אלעזר]) דמרא דארעא דישראל הוה, ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה, דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי [מי ששוהה ריש לקיש עמו בשוק נותנים לו עסקה ללא עדים], בהדי רבה בר בר חנה משתעי?

אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו, או ריש לקיש הוה וזעירי, או רבה בר בר חנה הוה ורבי אלעזר.

ב

כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה: לאו היינו טעמא, אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני [גם אילו עלו כולם בימי עזרא לא היתה שורה שכינה במקדש שני], דכתיב (בראשית ט, כז) "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". [דף י עמוד א] אף על גב דיפת אלהים ליפת - אין השכינה שורה אלא באהלי שם.

פרשנות הסיפור

הסיפור הוא קצר מאד, ומורכב משני חלקים שמובחנים היטב בזמן, במקום ובדמויות: החלק הראשון (א) מתרחש בנהר הירדן, והדמויות בו הן ריש לקיש (להלן: ר"ל) ורבה בר בר חנה (להלן: רבב"ח). לחלק זה נוספו שני חלקי משנֶה שאינם חלק אינטגראלי מהסיפור, וכל תפקידם הוא  לברר שתי נקודות בו: חלק א1 עוסק בשאלה מה פשר ההמשלה לארז בדברי ר"ל, וחלק א2 מערער  על האפשרות המעשית שהמפגש שמתואר בחלק א אכן התרחש בין הדמויות שתוארו בו. החלק השני של הסיפור (ב) מתרחש מאוחר יותר, בבית מדרשו של ר' יוחנן, והדמויות בו הן ר"ל ור' יוחנן. במבט ראשוני על הסיפור כולו נראה שהנושא המאחד את שני חלקיו הוא הנחיתות של בית המקדש השני לעומת הבית הראשון, בעיקר בנוגע להשראת השכינה. את ההבחנה הזו נבחן בהמשך ניתוח הסיפור, לאור המקבילה שלו במקור אחר ולאור הקשרו הרחב בסוגיה.

חלקו הראשון של הסיפור הוא בעל אופי דרמטי מאד. ר"ל שוחה בירדן ורבב"ח מושיט לו יד – כדי לתת לו שלום או כדי לעזור לו לצאת מהמים. ברם, בתגובה ליד המושטת ר"ל גוער ברבב"ח בלשון קשה וחריפה, שבה הוא תוקף, למעשה, אותו ואת כל יהדות בבל, ומאשימם בכך שכתוצאה מאי-עלייתם (בימי שיבת ציון) בית המקדש השני נמשל ל'ארז שרקב שולט בו', ולא כ'כסף שאין רקב שולט בו'.

הסיפור מתרחש, כאמור, בירדן. נהר הירדן הינו גבולה המזרחי של ארץ ישראל, ולכן זהו מקום מפגש טבעי בין החכם הארצישראלי לחכם שבא מחוץ לארץ, מבבל שבמזרח; זהו מקום מפגש ומקום גבול שעשוי להמחיש, באופן סמלי, גם את הקו החברתי שחוצץ בין יהודי ארץ ישראל ליהודי בבל, לפחות לדעת ר"ל. הושטת היד מצד רבב"ח נראית כמחווה ידידותית כלפי 'קולגה' ששייך לאותו 'מעגל' – שניהם תלמידי ר' יוחנן. הושטת היד הידידותית של רבב"ח מחדדת, אפוא, את החריפות שבתגובה המפתיעה של ר"ל, אשר מגיב למחווה ידידותית זו בעוינות רבה.

שחייתו של ר"ל בירדן בתמונה הפותחת של הסיפור מזכירה לנו את הסיפור על פגישתם של ר"ל ור' יוחנן בירדן (בבא מציעא פד ע"א).[2] במסורת המובאת בבבא מציעא השחייה בירדן הינה 'רגע מכונן' בחייו של ר"ל - בעקבותיה הוא נעשה תלמיד חכמים, ובעטיה רכש את כוחו ומעמדו בעולם התורה בכלל, ובחוג תלמידיו של ר' יוחנן בפרט. יתר על כן, נראה שאף מחוות הושטת היד של רבב"ח בסיפור ביומא, שאולי נועדה אף לסייע פיזית לר"ל,[3] מקשרת עוד יותר את הסיפור ביומא לאותו 'מעמד מכונן' במסורת בבבא מציעא. שכן, באותה מסורת מסופר כי ר"ל, כתוצאה מהפגישה עם ר' יוחנן בירדן, מאבד חלק מכוחו הפיזי ויכולת השחיה שלו ('בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר', עיינו שם בסיפור). רמיזת הסיפור ביומא לסיפור בבבא מציעא באמצעות הפרטים הנ"ל מזכירה לקורא את הסיפור ביומא את מעמדו של ר"ל כבכיר תלמידיו של ר' יוחנן, כפי שעולה מהסיפור בבבא מציעא. מעמד זה של ריש לקיש יכול לשמש כרקע נוסף לתגובתו החריפה והקנאית כלפי רבב"ח.

מכל מקום, ואולי דווקא על רקע מעמדו המיוחד של ר"ל, נראה שדווקא ניסיונו של רבב"ח להביע את הקרבה והשותפות בינו לר"ל מעוררת ביתר שאת את תגובתו החריפה של ריש לקיש, אשר תופס אחרת את היחסים ביניהם: לדעת ר"ל, למרות השותפות לכאורה בלימוד התורה, הרי שעניין אחר, חשוב לא פחות בעיניו, חוצץ ביניהם: ר"ל משתייך לצאצאי היהודים שעלו לארץ ישראל בשיבת ציון, לאחר הצהרת כורש, ואילו רבב"ח משתייך לצאצאי אלה שלא עלו, ובכך פגעו, לדעת ר"ל, פגיעה קשה בתפקודו של הבית השני ובעמידותו.

ברם, בחלק השני של הסיפור נפגש ר"ל עם ר' יוחנן, ושומע מפיו ש'פרשנותו' המדרשית-היסטורית לנחיתות הבית השני אינה נכונה. לא (או לא רק) אי-עליית יהודי בבל היא שגרמה לחולשתו של בית שני, אלא אי-השריית השכינה בבית השני קשורה בחסות הפרסית שתחתיה נבנה המקדש.

תגובת ר' יוחנן לדברי ר"ל מעמידה אפוא את דבריו החריפים של ר"ל כלפי רבב"ח, ויהודי בבל בכלל, לכל הפחות כהפרזה, אף שאינה שוללת לחלוטין, לכאורה, את ביקורתו על יהודי בבל. אכן, נראה שהסיפור כולו מותיר את הקורא מבולבל ומסופק מעט בנוגע ל'שורה התחתונה' שלו: האם דבריו של ר' יוחנן מבטלים לחלוטין את דבריו של ר"ל, או שמא יש מקום, בכל זאת, לתחושה הקשה שמביע ר"ל כלפי החכם הבבלי?

נקודה נוספת אשר נותרת מעט עמומה מבחינת רצף הסיפור היא המדרש שבדברי ר"ל על הפסוק בשיר השירים. לא ברור לחלוטין מהו הנמשל: במה התבטאה 'שליטת הרקב' בבית שני? אמנם, מדברי ר' יוחנן בהמשך ניתן להסיק שכוונת ר"ל הייתה לכך שבבית שני לא שרתה השכינה.[4] ברם, לפרשנות המדרש שבדברי ר"ל קיימות לפחות שתי אפשרויות נוספות:

א. נראה שהפירוש הפשוט ביותר הוא שהכוונה למידת העמידות של הבית: אילו עלו כל יהודי בבל הבית השני היה מתקיים יותר שנים, ואולי אף לא היה חרב כלל –'שאין רקב שולט בו'. ואילו כעת, לאחר שלא עלו 'כחומה', הוא נחרב לאחר כמה מאות שנים.

ב. דברי הפרשנות שמשולבים בסוף החלק הראשון של הסיפור (א1) מפתחים כיוון אחר: הרקב הוא הסתלקות הנבואה, ונותרה רק האפשרות של בת קול.

נמצא, שבסיפור קיימת חוסר בהירות ואף חוסר עקביות מסוימת בנוגע לפרשנות הפסוק והמשל שבדברי ר"ל. על שאלות אלה ננסה לענות להלן, לאחר שנבחן את המקבילות לסיפור במקורות אחרים.[5]

מקבילות ארצישראליות לסיפור

א. כפי שכבר העיר ר"ש ליברמן,[6] לסיפור על ר"ל ורבב"ח קיימת מקבילה במדרש שיר השירים רבה (להלן: שיהש"ר), ח, ג, על הפסוקים משיר השירים (ח, 8-9) שמוזכרים בדברי ר"ל בסיפור שבבבלי:

רבנן פתרי קרא בעולי גולה. "אחות לנו קטנה", אלו עולי גולה. קטנה, שהיו דלים באכלוסין. "ושדים אין לה", אלו חמשה דברים שהיה בית אחרון חסר מן הראשון, ואלו הן, אש של מעלה, ושמן המשחה, ארון, רוח הקדש, ואורים ותומים. הדא הוא דכתיב (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבדה", ואכבד כתיב חסר ה', "מה נעשה לאחותנו", מה נעשה ביום שנגזר די עבר פרת עבר די לא עבר לא יעבור. "אם חומה היא", אלו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית.

רבי זעירא נפיק ליה לשוקא למיזבן מקומא. א"ל לדין דהוא תקיל: תקיל יאות. ואמר ליה לית את אזיל לן מן הכא, בבלייא די חרבון אבהתיה? בההיא ענתה אמר ר' זעירא לית אבהתי כאבהתהון דהדין? על לבית וועדא ושמע קליה דרבי שילא יתיב דריש אם חומה היא אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה, אמר יפה לימדני עם הארץ....

[תרגום: ר' זעירא יצא לו לשוק לקנות דבר. אמר לו לזה (=המוכר) שהוא שוקל: שקול כיאות (=ביושר). ואמר לו: אין אתה הולך מכאן, בבלי (מהבבליים) שהחריבו את הבית? באותו זמן אמר ר' זעירא (לעצמו) – האם אין אבותי כאבותיהם של אלה? בא לבית הועד ושמע קולו של ר' שילא שיושב ודורש: 'אם חומה היא' – אילו עלו ישראל חומה מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה. אמר: יפה לימדני עם הארץ...]

המדרש פותח בדרשה על הפסוקים משיר השירים ח, ח-ט. על המילים 'אם חומה היא' ר' שילא דורש: 'אילו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בית המקדש בההיא שעתא פעם שנית'. כאן מופיע, אפוא, הפירוש הפשוט שהוזכר לעיל כפירוש המשל שבמדרש בבבלי: עלייה משמעותית יותר של יהודי בבל לאחר הצהרת כורש הייתה עשויה למנוע את חורבן המקדש השני, או לכל הפחות לדחותו.[7]

לאחר מכן מובא סיפור על ר' זעירא, תלמיד נוסף של ר' יוחנן שעלה מבבל, השומע מפי מוכר בשוק בארץ ישראל האשמה כלפי אבותיו הבבליים ש'החריבו' (את המקדש), אשר מזכירה את ההאשמה שהשמיע ר"ל בסיפור שבבבלי באזני רבב"ח. ר' זעירא אינו מבין תחילה את פשר ההאשמה שמטיח בו ה'שוקל', ברם, כשהוא מגיע לבית הועד ר' שילא מסביר לו את ההאשמה באמצעות הדרשה שהובאה מיד לפני כן במדרש.

בהמשך המדרש מובאת גם ברייתא שמכילה את הקביעה שמופיעה בחלק א1 בבבלי, על המעבר שהיה בבית השני מנבואה/רוח הקודש לבת קול:

תנא משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל, אף על פי כן היו משמשין בבת קול.

לקראת סוף המדרש, בהקשר הדיון על יהודי בבל, מופיעות בו גם דמויותיהם של ר' יוחנן וריש לקיש, שהופיעו בסיפור שבבבלי:

ר"ל כד הוה חמי להון מצמתין בשוקא הוה אמר להון בדרו גרמיכון [תרגום: ר"ל, כאשר היה רואה אותם (את הבבליים) מתאספים בשוק היה אומר להם: פזרו עצמכם], א"ל: בעליתכם לא נעשיתם חומה וכאן באתם לעשות חומה,

ר' יוחנן כד הוה חמי להון הוה מקנתר להון [תרגום: ר' יוחנן, כשהיה רואה אותם היה מקנתר אותם] אמר: מה נביא מקנתר להון, שנאמר ימאסם אלהי כי לא שמעו לו, ואנא לית אנא מקנתר להון?

בקטע זה אנו מוצאים את ר"ל מאשים יהודים שהגיעו מבבל באותה האשמה של אי-העליה 'כחומה' בימי עזרא, באופן דומה לדברים שהופיעו בסיפור בבבלי.

לסיכום, ניתן לראות שהנושא הכללי בדרשה בשיר השירים רבה הוא הביקורת הארץ ישראלית (המובעת בצורות שונות על ידי דמויות שונות) על יהודי בבל בשל אי עלייתם ארצה בשיבת ציון אשר 'החלישה' את הבית השני.

 

ב. לחלקו האחרון של הסיפור שבבבלי – הדרשה שמופיעה בפי ר' יוחנן על הפסוק 'יפת אלהים ליפת...' (בראשית ט, 27)– ישנה מקבילה במדרש ארצישראלי אחר. בהקשר של הקמת בית המקדש השני בחסות השלטון הפרסי,  מצינו בבראשית רבה (לו, כו-כז) את הדרשה הבאה:

ויאמר ברוך י"י אלהי שם וגו' יפת אלהים ליפת זה כורש שגזר שיבנה בית המקדש אפעלפיכן וישכן באהלי שם אין שכינה שורה אלא באהלי שם

לאור שתי המקבילות שראינו במדרשים הארצישראליים, ניתן לומר שסיפור ר"ל ורבב"ח בבבלי יומא משלב בתוכו כמה חומרים אגדיים שונים שמצויים במדרשים המקבילים. שילובם של חומרים שמופיעים במקורות מדרשיים שונים בסיפור אחד רציף עשוי להסביר את חוסר העקביות שבסיפור הבבלי בנוגע לפרשנויות השונות שניתנו לנחיתותו של הבית השני, כפי שהצבענו לעיל. במקור בשיהש"ר נאמר בפירוש שאי-עלייתם הגורפת של יהודי בבל גרמה לפגיעה ב'עמידותו' של הבית. זה נראה, כאמור, כפירוש הפשוט לביטוי המופיע בדרשה המקבילה בבבלי  - 'רקב שולט בו'. לעומת זאת, יתכן שמקור דבריו של ר' יוחנן ששולבו בסוף הסיפור בבבלי הוא במדרש שמופיע בבראשית רבה, שהוא מקור עצמאי שאינו קשור בדרשה שבשיהש"ר, ועל כן אין פלא בכך שהוא מתייחס לנחיתות אחרת של הבית, כפי שמופיע במדרש המקורי בבראשית רבה – אי-השראת השכינה.[8] ואילו יחידת המשנֶה א1 בסיפור בבבלי, שעוסקת בפרשנות ה'ארז' במדרש שמביא ר"ל, מצטטת מקור שלישי – ברייתא שעוסקת בהסתלקות הנבואה, שאף היא מקור עצמאי שלא נכתב בהקשר המדרש של הפסוק בשיר השירים שעוסק בו ר"ל. ברייתא זו מופיעה בתלמוד הבבלי בשני מקומות נוספים, בהקשרים שונים לחלוטין מזה של הפסוק בשיר השירים.[9] בשני המקומות הנ"ל בבבלי הברייתא מופיעה בנוסח ארוך יותר, שנראה כנוסחה המלא, ונראה שבסוגיה ביומא נעשה שימוש במשפט אחד   בלבד מתוכו.

            בשיעור הבא, אי"ה, נשווה באופן מדוקדק את הסיפורים המקבילים, בבבלי יומא ובשיר השירים רבה, ונעמוד על משמעות ההבדלים ביניהם.

 



[1] חלקי המשנֶה א1, א2 הם תוספות פרשניות של הגמרא שנוגעות לנקודות מסוימות בסיפור ואינן חלק מהסיפור עצמו.

[2]השווה מ' שלו, 'פגישה על הירדן', בחבלי מסורת ותמורה; אסופת מאמרים לזכרו של אריה לנג (בעריכת מ' כהנא), רחובות, תשן, עמ' 203­-205.

[3]במקום אחר בבבלי משמש הביטוי 'יהב ליה ידיה', שכמותו מופיע כאן, במצב מובהק של חולשה של אדם שמושיטים לו יד. ראה: ברכות ה ע"ב.

[4] הש' למקבילה בפסיקתא רבתי ל"ה (מהד' איש שלום, וינה תרמ, עמ' קס), שבה משולבת הפרשנות של 'השראת שכינה' לעומת 'בת קול' במדרש עצמו.

[5] אמנם, ניתן גם לראות את כל שלוש הפרשנויות הנ"ל כצדדים אחדים של עניין אחד – אי-השראת השכינה בבית שני – שמוזכרת במפורש בסיפור עצמו, בדברי ר' יוחנן.

[6] ראה ש' ליברמן, מחקרים בתורת ארץ ישראל (בעריכת ד' רוזנטל), ירושלים, תשנ"א, עמ' 333.

[7] הדבר תלוי בפירוש המילים 'בההיא שעתא' שבמדרש – האם הכוונה היא שהבית לא היה נחרב כלל, כפי שחרב באותה שעה, או שהוא לא היה נחרב באותה שעה דווקא, אף כי במועד מאוחר יותר עדיין יתכן שהיה נחרב, אף אילו עלו יהודי בבל באופן משמעותי יותר.

[8] השוואת המקבילה בבראשית רבה לדרשה שמופיעה בדברי ר' יוחנן בבבלי מראה שהדרשה בבבלי קצרה ומתומצתת יותר – היא אינה מזכירה את כורש. יתכן שעורכי הבבלי קיצרו את המדרש כשעשו בו שימוש ביצירת הסיפור.

 [9] סוטה מ"ח ע"ב; סנהדרין י"א ע"א.