אהבה וחירות בגאולת מצרים

  • הרב שמעון קליין

פרשת וארא                                                                                      הרב שמעון קליין

 

אהבה וחירות בגאולת מצרים


פסק זמן

פרשת וארא פותחת בפנייה של א-להים אל משה:

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שמות ו', ג'-ה').

'אני ה', אומר לו א-להים, מזכיר את האבות, את הברית על ארץ כנען, שמעתי את נאקת בני ישראל ואני זוכר את הברית.

א-להים מיידע את משה, וגם שולח אותו לומר דברים לישראל:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"   (שם, ו'-ח').

חמש לשונות של גאולה יאמר משה לישראל, ואלה ישמשו כסימני דרך בתהליך ההיסטורי הגדול, אליו מזמין א-להים את בני עמו. המסר עובר אל העם - "וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אך הם לא שומעים אל משה "מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט'). בני ישראל שרויים בקוצר רוח, ונפשם אינה פנויה לשמוע הבטחות גדולות שכאלה.

מפתיעה היא תגובת א-להים לפער זה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ" (ו', י'-י"א). א-להים מרפה, מניח להם לעת עתה, והנושא הופך להיות פרעה ומצרים, לא בני ישראל. במהלך פרקים ארוכים יתוארו משה ואהרון הבאים אל פרעה, מחוללים מופתים, עשר מכות, ורק במהלך המכה העשירית, יחזור ויתחדש הדיבור אל בני ישראל (בפרק י"ב).

שתיקה ארוכה מקפלת בתוכה דבר. את מה משרת פסק הזמן הארוך מדיבורו של א-להים אל בני עמו?

 

דיאלוג כפול

בפסוקים אלו מתואר דיבור אל העם, מתואר גם דיבור אל פרעה. שני אלה הם קצה קרחון, המספר על קיומם של שני דיאלוגים המתרחשים במקביל - בין א-להים לעמו, בין
א-להים לבין פרעה.

בין א-להים לעמו - א-להים שולח את משה, ודבריו לעם הם תחילת דרך משותפת. הזמנה מרתקת היא ללומד לבוא בשערי הכתוב ולבקש להבין - היכן נתונה נפש העם בכל שלב? מהי מהות התהליך הפוקד אותו? ובהתאמה - מהו המסר שא-להים שולח אליו בכל שלב?

במקביל, נשלח משה אל פרעה, וגם אִתו מתקיים דיאלוג, מורכב, אליו הוא נתבע. תיאורטית, יכול היה א-להים להוביל מהלך חד צדדי בו הוא מוציא את עמו ממצרים מבלי לפנות אל פרעה. התעלמות זו כמעט מתבקשת נוכח רשעותו, והעוול שהוא גורם בשעבוד בני ישראל. בפועל, נשלח משה לדבר עם פרעה, אליו מופנית תביעה 'שלח עמי ויעבדוני', ועמו מתקיים דיאלוג מתמשך. המכות מכוונות אליו והכתוב עוקב אחר תגובותיו אליהן, עד השלב המהווה את גולת הכותרת - "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם" (שמות י"ג, י"ז). לא 'ישראל יוצאים', כי אם פרעה משלח את העם.

בלימוד זה נבקש לזהות מהו דבר א-להים אל עמו, ומהו דברו אל פרעה. פער מרתק קיים בין השניים, אות וסימן לשעון החיים העצמי המתקתק בכל אחד מהם. ביטוי נאה לכך מופיע בתיאור הבא: משה נשלח אל בני עמו, והמסר שלו אליהם הוא פקידה א-להית:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"                            (שמות ג', ט"ז-י"ז).

עד כאן דבריו אל העם. בפסוק העוקב מתוארת תגובת העם "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ...". מיד לאחריה מצווה משה לבוא אל מלך מצרים:

"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שם, י"ח).

ראה זה פלא. לזקני ישראל מבטיח משה פקידה א-להית ועלייה ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש. מפרעה הוא תובע להתיר לבני ישראל לעבוד את ה' - "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ". שוני זה יישמר בקפידה. שוב ושוב ידבר משה עם ישראל על פקידה, לא על עבודה[1]. שוב ושוב יתבע משה מפרעה - 'שלח את עמי ויעבדוני', ולא יזכיר אפילו ברמז את העובדה שמדובר על יציאה, החורגת מעבר לשלושת הימים במדבר. שתיקה אחרונה זו מעמידה באופן מעט מגוחך את ההפתעה שהייתה לפרעה עת הבין את דבר ה'תרמית':

"וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ"      (שמות י"ד, ה'-ו').

התשובה המוצעת לפער זה: לראות בו אות וסימן לאותנטיות שבשני הדיאלוגים, לתנועה הפנימית הנוכחת בכל אחד מהם. הדיבור הא-להי אל העם מכיל את שמבקש הוא לומר להם, צעד ראשון לקראת דרך משותפת. מנגד - הדיבור שלו עם פרעה ועם עמו, לו מטרות אחרות, מסר אחר והתמקדות שונה.

בשורות הבאות נבקש לרשום נקודות ציון בשני התהליכים, לזהות דבר בטיבו של כל אחד מהם. נפתח בשליחות אל העם.

 

בין א-להים לבין עמו

תחנה ראשונה מתקיימת מאחורי הפרגוד, הרחק מעינם של בני האדם:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים"  (שמות ב', כ"ג-כ"ה).

 בפסוקים אלו מתאר הכתוב את המתרחש ב'ליבו של
א-להים'. בני ישראל נאנחים וזועקים, שוועתם עולה אליו[2] והוא שומע: "וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" - שמיעה היא עמדה פנימית, הקשבה למציאות, בעקבותיה צף זיכרון ברית-אבות, א-להים רואה וא-להים יודע. כאן נופל דבר, בהחלטה פנימית הקודמת לכל מעשה.

הצעד הבא הוא פנייה למשה:

"וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"              (שמות ג', ז'-י').

בדבריו אל משה חוזר א-להים ומתאר עמדה פנימית - 'רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי', 'שמעתי את צעקתם', וכבר ירדתי להצילו ולהביאו אל ארץ זבת חלב ודבש. הברית או ההבטחה לאבות אינה מתוארת. הסיבה לכך מתבקשת - העם שרוי במצוקה, והעיסוק בברית ההיסטורית צפוי לעבור מעל לראשו של מי שנאנק תחת העבודה. הנושא הוא חמלת א-להים על עמו והבטחה לטוב - בארץ זבת חלב ודבש.

בתגובה שואל משה - "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?" (שם, י"ג). הנחתו היא שהעם יבקש לדעת מה שמו של א-להים ולהבין באיזו מידה הוא עשוי לבוא אליהם. תשובת א-להים לכך היא - "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שם, י"ד). בדבריו הוא ממציא עצמו אל העם. אהיה כאשר תצטרכו אותי. אהיה נוכח ואלווה אתכם[3]. דומה שעמדה זו בה מתייצב א-להים - 'להיות שם' היכן שיתבקש - אוצרת בתוכה סוג של קשר או אהבה שאינה תלויה בדבר.

בתחנה הבאה, הוראה מעשית למשה לאסוף את זקני העם ולבשר להם על הפקידה העתידה לבוא (שמות ג', ט"ז-י"ז לעיל בפרק 'דיאלוג כפול'). בניגוד לדיבור אל משה, שהתאפיין בעמדה פנימית, המסר אל העם מעשי וממוקד יותר. מחד, ברית אבות והבטחה לא נזכרים, מאידך - הם נוכחים ברמז, בא-להים המזוהה כא-להי האבות. לצד זאת, המסר במהותו נשאר פקידה ולצידה אמירה - אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני, אל ארץ זבת חלב ודבש.

מסר זה עובר אל העם על ידי משה ואהרון: "וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם", ואכן הוא נקלט: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', כ"ט-ל"א). אהרון מדבר אל העם, והדברים זוכים לאמון, לשמיעה של העם על הפקידה ועל א-להים שראה את עניים. תגובות העם משמשות כמשוב המאשש את הנתיב שנבחר לפלס דרך אל ליבם.

עד כאן ציוני דרך ראשוניים בדיבור א-להים אל העם.

 

בין א-להים לבין פרעה

מה מבקש א-להים לומר לפרעה? מהי מהות הדיאלוג עמו?

"וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שמות ג', י"ח).

במילים אלו מורה א-להים לפתוח את הדיאלוג עם פרעה. תיאורו הוא כא-להי העברים, כמי שנקרה עליהם, וכתוצאה מכך הם פונים אל פרעה בבקשה ללכת שלושת ימים במדבר ולזבוח לו. וביישום: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה', א'). ה' הוא
א-להי ישראל, והוא תובע ממך לאפשר לבני עמו לחוג לו במדבר[4]. שוב ושוב תחזור פנייה זו בווריאציות שונות: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"[5]. תביעה מוסרית, הפונה היישר אל סולם ערכיו של פרעה.

פרעה 'נענה לאתגר', הוא פורש את משנתו ומשיב:

"מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"   (שמות ה', ב').

אות פתיחה לעימות תיאולוגי ומוסרי היוצא לדרך. שלוש טענות טוען פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל?" - 'אינני מכיר את ה', וממילא התביעה הנאמרת בשמו מופרכת'. טון השאלה מכיל יותר מאשר נימה של זלזול. "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" - לדעת את ה' פירושו מפגש עומק עם הווייתו. במילים אלה כמו מזמין פרעה מפגש עומק אתו, שאם לא יתקיים הוא לא ינהג אחרת. "וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" - מה פירוש התוספת "וְגַם"? ללא תוספת זו היו מצטרפות מילותיו אלו למשפט הקודם. 'מכיוון שאיני יודע את ה', לכן את ישראל לא אשלח'. תוספת "וגם", תתפרש כך - 'עוד דבר אומר אליך. את ישראל אינני עומד לשלח'. בניגוד לאמירה הראשונה, המוסברת, כאן האמירה היא שרירותית. 'אין לי כל כוונה לשלח אותם. למה? ככה'[6].

אטימות פרעה כלפי המציאות איננה מקרית. הוא אינו רואה את האחר, והרצון לחירות נתפש על ידו כ'דברי שקר': "נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵא-להינוּ: תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר (ה', ח'-ט'). בהמשך הוא אומר לשוטרי ישראל: "נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה'" (שם, י"ז). פרעה אינו מכיר ברצונם לעבוד את א-להים, כפי שהוא אינו מכיר במושגים כמו חופש וחירות[7].

שלוש תשובות משיב פרעה לתביעת א-להים 'שלח את עמי ויעבדוני', ומרגע שהן נטענות, יוצא לדרך עימות ארוך ומורכב, במוקדו המעשי - עשר המכות, בליבו - עולמו הרוחני של פרעה, טענותיו והתהליך שהוא עשוי לעבור[8].

דיאלוג כפול - משמעות

מהו פשר המסר הכפול? מדוע אין העם יודע דבר על העבודה העומדת לפתחו? מדוע מודר פרעה מן הידיעה שהעם עומד לצאת ממצרים לבלי שוב? התשובה לשאלה הראשונה פשוטה, מתבקשת. דיבור הא-להים לישראל הוא דיבור של הזמנה לדרך ארוכה ומשותפת, לאמון, לקשר ולאהבה. כיוון שכך, א-להים הולך עמהם צעד אחר צעד בתוך כלי המציאות, תוך זהירות רבה שלא לשבור את הכלים.

מול פרעה זהו סיפור אחר. א-להים תובע ממנו תביעה מוסרית - 'שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי'. בסיסה הוא עיקרון מעולם הרוח - חירותו של עם לעבוד את א-לוהיו. תחת כותרת זו מועמד נושא, עקרוני, מהותי, וסביבו נפתח העימות הגדול. פרעה משיב - אינני מכיר את ה', אינני יודע אותו וגם אינני מחויב לערך החירות. על אלו נפתח העימות, משוחרר לגמרי מהקשרים מעשיים שעשויים להילוות אליו, כמו - אבדן כוח עבודה גדול במצרים, מאזן דמוגרפי, מכה גדולה לכלכלת מצרים, היבטים חברתיים ועוד. את כל אלו מנטרל א-להים, ופרעה מוזמן אל הדיון המהותי, אל 'ביקורת התבונה הטהורה', בה הוא מראה לו את ידו הצודקת והחזקה, ללא איפוק או דאגה מפני ההשלכות הכואבות שתהיינה לכך על המציאות.

משמעות חדשה מקבל פועלו של א-להים המכביד לב פרעה שוב ושוב. כבר התקשו אחרונים כראשונים בשאלת הבחירה החופשית - מדוע ייענש פרעה על חטא שלא חטא, שהרי אילולא התערבות א-להים הוא היה חוזר בו[9]? דומה שהבנת טיבו של הדיאלוג עם פרעה, כמו גם הקשבה למילות הכתוב - עשויים לפוגג את הקושי. הכבדה או הקשיית לב אינן פעולות התערבות במחשבת האדם, בדרכו או ברגשותיו. לפרעה ישנה עמדה, תפישת עולם, וא-להים אינו עומד לשנותה. לצד זאת, פרעה עומד לשלם עליה מחיר במכות שיונחתו עליו, וקיימת אפשרות שבשל חולשותיו, או חוסר מוכנותו לשלם את המחיר הוא ייסוג בו. א-להים מחזק את ליבו ובכך מאפשר לו להמשיך ולטעון את טענותיו, להמשיך בדיאלוג המתפתח, ובבירור המתקיים בינו לבין א-להי ישראל[10].

 

דיבור חדש אל העם

כעת ניתן לחזור אל המשך דיבורו של א-להים אל העם, ולהבחין בחריגה קשה מן העיקרון שהיה תקף עד כה:

"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שמות ו', ב'-ה').

אני ה' - שם הוויה מגלם את המפגש הבלתי אמצעי, מפגש בו הוויה, פנים אל פנים. עד היום נודעתי בא-ל ש-די - 'א-ל' בלשון יחיד, כוח אחד, מסוים. "שַׁ-דָּי" - כדדי אישה שיש בהם שפע המתאים ליכולת הקליטה של התינוק. בשמי ה' - בהופעה המקופלת בשם זה לא נודעתי אליהם. במילים אחרות אומר א-להים - 'אני עומד להופיע ולהיגלות במדרגה חדשה שעד כה לא הייתה בעולם'. משה שומע דברים חדשים, שלא שמעם קודם לכן, וכך גם העם:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"  (שם, ו'-ח').

א-להים מדבר על הברית, על היעוד, על ארץ שניתנה לאברהם יצחק ויעקב, ארץ שהיא לכם מורשה, בה יתקיים החיבור הגדול שבין העם לבין א-להיו. אמנם, אין כאן דיבור הדומה לדיבור אל פרעה - על עבודה או על זבחים - אולם יש כאן חזון החורג מקו האופק שהוצג בפני העם עד כה.

כמה צפויה היא תגובת העם - "וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט'). השאלות - מתבקשות. מה גרם לדיבור החורג כל כך מן התאימות למצבם, שנשמרה עד כה בקפידה? את מה משרתת חריגה זו?

 

קו תפר בתודעת העם

דומה שהמפתח לפשר החריגה מצוי בשרשרת האירועים המצויים בתווך - בין שני הדיבורים אל העם. פרעה הגיב למשה ולאהרון: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם", והוא גם נקט בצעדים מעשיים: "וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן... תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". בתגובה - באים שוטרי בני ישראל המוכים אל משה ואהרון: "וַיִּפְגְּעוּ אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן... וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". אחר כל זאת, חוזר משה אל
א-להים ובפיו טענה: "וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', א'-כ"ג בדילוגים). קו שבר בין משה לבין העם, מביא אותו 'לכפור בעיקר'. לא בשׂורה הבאתי אל העם כי אם רעה, וכיוון שכך - 'לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?'

בשתיים מגיב א-להים לדברי משה: תחילה הוא אומר לו - "עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שמות ו', א'). כעת אעשה דבר לפרעה, והוא ישלח את העם ביד חזקה ואף יגרשם מארצו. הצבעה זאת על ההתרחשות העומדת בפתח מקפלת בתוכה גם מסר סמוי אל עבר העם - להמתין בסבלנות למה שעומד להתחולל בין א-להים לבין פרעה.

בצעד נוסף, פונה א-להים אל העם: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'... לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שם, ב'-ח'), מצייר את המעורבות שלהם ביעוד הגדול, במימוש הברית, ובחיבור הגדול שעשוי להיות בין העם לבין א-לוהיו. כבר נשאלה השאלה - מהו הטעם בדיבור על חזון רחוק כל כך? מה הביא לחריגה מעיקרון התאימות שהנחה את הדיבור אל העם עד כה?

אכן, ברור לגמרי שאוזן העם אינה כרויה כעת לשמוע מילים של ייעוד וחזון. תגובתם במובן זה כמו מתבקשת מאליה. הנושא כעת הוא אחר. א-להים עומד להרפות מהם זמן רב, הוא עומד להראות את גודלו ואת ידו החזקה לעיני מצרים ולעיני פרעה, ושאלת השאלות היא - מה עומד לעבור על ישראל בעת ההיא? איזו פרשנות הם עשויים לתת למתרחש?

כאמור, ההליכה אל פרעה והגזירות הרעות שהגיעו בעקבותיה סיבכו את המציאות, יצרו סדק בתודעה והטילו צל כבד על עצם השליחות. משה בא כשבפיו בשׂורה - רווחה קיומית לעם, והנה תוצאותיה התהפכו. עד כה הושתת האמון על א-להים ששמע את נאקתם ועל ארץ זבת חלב ודבש. תשתית תודעתית שכזו הייתה טובה כל עוד המציאות האירה פנים. והנה הגיעו רגעי קושי והקרקע כמו נשמטה. החוסר - זועק. התשתית עליה הם נשענים - כמי שמובטחים לחמלה ולארץ זבת חלב ודבש, איננה קשורה למה שעומד להתחולל. הם מכווני רווחה, ועדיין לא נחשפו אל ה'סיפור הגדול'.

 

מפה רוחנית

רגע לפני ההליכה אל פרעה, פונה א-להים אל משה ואל העם, ומזמין אותם אל מחוזות שטרם נודעו להם: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'
אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". גם הבשורה על הארץ לובשת כעת פנים חדשות: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שם, ז'-ח'). ברור כשמש ש'כלים' אלו עומדים להישבר. יחד עם זאת
- הם משמשים כ'מפה רוחנית' המספרת לעם לאן הולכים. תמונות אלו תיצרבנה בתודעתם, וכשיבשילו תהליכים - היא עשויה להתעורר לתחייה.

בתקופה הקרובה - בעת העימות הגדול 'ישבו ישראל על הספסל' ויצפו במתרחש. א-להים לא ידבר עמם, והם גם לא יהיו במוקד האירועים. יחד עם זאת, הם יהיו עדים למערכה הגדולה המתרחשת במצרים, ייוודעו אל היבטיה המוסריים והרוחניים, ואל ידו החזקה של א-להים.

בבוא העת, לאחר הטלטלה הגדולה שתפקוד את מצרים, יחזור א-להים אל בני עמו, ויזמין אותם לשוב ולשחק על המגרש. במהלך תשע מכות הם שמשו כצופים, ומן המכה העשירית ואילך עומד להתחדש האמון, המעורבות ולצידה הדיאלוג, בדרך הארוכה העומדת עדיין לפתחם: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'
אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".

 



[1]מופע ראשון לעבודה יהיה לקראת מכת הבכורות, שם יצטוו עליה, ועל ההכנות לקראת היציאה - בפרק י"ב.

[2]אור החיים (שם, כ"ג): "מן העבודה פירוש לא שצעקו לא-ל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק על מכאֹבו, ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה' והוא אומרו 'שועתם וגו' מן העבודה' פירוש 'מצער העבודה', 'וישמע ה' את נאקתם' פירוש הרמת קול כאבם".

[3]רמב"ן (שם, י"ד): "בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם... והנה ענהו הא-להים אהיה אשר אהיה... אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש א-להים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש א-להים שופטים בארץ וזה פירוש נכון באגדה זו".

[4]מעניין הוא הפער שבין דבר א-להים אליהם שמסתכם בהוראה לפנות אל פרעה ובסיפור העובדה שא-להים נקרה אליהם. את רעיון ההליכה שלושה ימים במדבר, ואת הזביחה הוא מייחס אליהם "ה'
אֱ-לֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" - אל יוזמתם. מנגד, תרגומה על ידי משה ואהרון הוא במסר ישיר מא-להים אל פרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". פער זה הוא אות וסימן לפער מתמשך בין א-להים לבין משה בפרקים אלו. משה דואג שלא יאמינו, רוצה לראות את א-להים מעורב יותר בהתרחשויות, א-להים לעומת זאת מרחיב את האחריות שהוא מבקש להטיל על משה. ביטוי נרחב לכך בתהליך המינוי של משה בעקבות מעמד הסנה (פרקים ג'-ד'). שוב ושוב מודאג משה מכך שלא יאמינו לו, שוב ושוב מצייד אותו א-להים בתשובות ובאותות.

[5]ראה שמות ז', ט"ז; ז', כ"ו; ח', ט"ז; ט', א'; ט', י"ג; י', ג'.

[6]שלוש טענות, עטורות בגאווה, והמבנה בו הן ערוכות מספר גם הוא דבר. בראשונה מקננת טענה עניינית - "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" - אינני מכיר אותו, וממילא מדוע שאשמע בקולו? השנייה - גם אם אכיר - אינני יודע אותו, והוא לא רלוונטי לגבי. פרעה נוגע בנקודה פנימית יותר בעולמו. בשלישית - הוא קובע באמירה שרירותית, אינני אמור לתת דין וחשבון על פועלי, כמו נכנס צעד נוסף פנימה, אל המקום האישי החזק של מי שמחויב אל עצמו, לא אל שום דבר אחר.

[7]תיאור מעניין על פרעה מצוי ביחזקאל: דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָי ואֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כ"ט, ג'-ו'). פרעה מתואר כתנין הרובץ ביאור, אינו רואה עולם שהוא מעבר לו, אינו מחויב לו, הכל במרחב שלו, נתון לשליטתו. שיאה של התפישה הוא "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". 'היאור הוא שלי, ואת עצמי אני בראתי'.

[8]המחשה לתהליך העובר על פרעה במהלך המכות, משתקפת מן המבנה בו הן ערוכות. ר' יהודה בהגדה של פסח "היה נותן בהם סימנים: דצ“ך (דם - צפרדע - כינים), עד"ש (ערֹב - דבר - שחין), באח"ב (ברד - ארבה - חֹשך - בכורות)". תִמוך נאה לחלוקה זו - בפתיחה לכל קבוצת מכות, בה תיאור למסר שא-להים מבקש להעביר אל פרעה: "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם" (שמות ז', י"ז). יעודה של מכת הדם ושתי המכות שלאחריה הוא - היכרות ראשונית של פרעה עם א-להים. א-להים שולט במים, ביאור - שם נוצרות שתי המכות הראשונות, ובעפר - מקום היווצרותן של הכינים. יעוד נוסף מתחדש בפתיחה למכת ערוב: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח', י"ח). לאחר ההיכרות, המפגש הראשוני עם ה' ועם כוחו, מוזמן פרעה לדעת "כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". שולט בתוכיות הארץ, כשהביטוי לכך הוא בשליטתו בחיים - ערוב, דבר, ושחין - הפוגע באדם ובבהמה. הפעם השלישית בה מתחדש היעוד מופיעה בפתחה של מכת ברד: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". כעת מראה א-להים לפרעה שליטה על גרמי השמים - ברד, ארבה, חושך, וכמו אומר לו - א-להים הוא גבוה מעל גבוה, הרבה מעבר למערכת המושגים המוכרת לך. אין כמוהו בכל הארץ - בשונה מא-להים אחרים הנתונים במרחב, מהווים חלק מן המציאות, על שלל המגבלות שבה. כך בשלוש המכות - ברד, ארבה וחושך.
במכת הבכורות האחרונה ילמד פרעה על החיים המסורים בידיו.

דומה שבשלוש קבוצות אלו מתכתב משה עם שלוש טענותיו של פרעה. פרעה לעג - "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" - שהרי איננו מכיר אותו, והנה מזמן לו א-להים מפגש ראשוני עמו בשלוש המכות הראשונות, קורא לו לשלח את עמו. "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" ממשיך פרעה, כמו מזמין מפגש עומק, שאם וכאשר יתרחש, אולי ישלח את העם. וא-להים נענה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". מפגיש אותו עם שליטתו בחיים, נוכח בקרב הארץ, בעומקיה. טענה שלישית - "וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" אומר פרעה, ושם את עצמו את ישותו ואת גאוותו 'על השולחן'. כאן מזמין אותו א-להים לשני מחוזות. אל שמי הברד, רוח קדים בארבה ואל השמים הנחשכים - מראה לו את גודלו, מראה לו שאין דבר שהוא חוצה לו. לבסוף הוא מפגין שליטה בעצם החיים, במכה שא-להים עצמו עתיד להופיע בה, להתקרב אל פרעה החש עצמו חזק כל כך, ולגעת בו באופן אישי: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות י"א, ה').

[9]ראה רמב"ם, יד החזקה, הלכות תשובה, פרק ו' הלכה ג'; ספר העיקרים, מאמר רביעי פרק כה; רמב"ן, שמות ז, ג.

[10]מעין דברים אלו כותב הספורנו בפירושו לשמות ז', ג': "ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף-על-פי שהכיר גדלו וטובו [של ה'], אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם: 'הטרם תדע כי אבדה מצרים?' (י', ז')... אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לאל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך: 'ואני אקשה את לב פרעה', שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, 'למען שיתי אותותי אלה בקרבו'
(י, א) - שמהם יכירו גודלי וטובי, וישובו המצרים באיזו תשובה אמיתית".