אהבת ה' (י"ד) – אהבת ישראל ואהבת ה' – חלק ב'

  • הרב ברוך גיגי

א. כי חלק ה' עמו

בשיעור הקודם הדגשנו את יסודות אהבת ישראל, הנובעים מן ההכרה הפנימית באחדות נשמות ישראל ובשורשם המשותף במקור א-להים חיים.

אור החיים הקדוש, בפירושו לפסוק "ואהבת לרעך כמוך", היטיב לבאר נקודה זו[1]:

"ואהבת לרעך כמוך, פירוש כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך... ונתן טעם לדבר אני ה', פירוש על דרך אומרם (זוהר ח"ג טז) שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך להיות שכנסת ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא דכתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו, ונתחכם ה' לצוות בענין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגה. מצוה א' לא תשנא. ב' לא תקום וגו'. ג' ואהבת..." (אור החיים ויקרא י"ט, י"ח)

כנסת ישראל המאוחדת באהבתה היא חלק ה' עמו. לפי רבי חיים בן עטר, ה' מצווה את עמו להכיר באחדות זו בשלושה שלבים. תחילתם בסור מרע, בהסרת המפריעים והמונעים המעכבים בעד ראיית הטוב והישר, ורק לבסוף מגיעים להפנמת והבנת היסוד המאחד. תחילה מצווים על איסור שנאה שאין לה יסוד, "לא תשנא את אחיך בלבבך". לאחר מכן באיסור נקימה, "לא תקום ולא תטור את בני עמך". זאת, אף שיש מקום לתחושות ריחוק. לבסוף, מצוות האהבה שמתגברת על כל המכשולים, "ואהבת לרעך כמוך".

כפי שכבר הזכרנו, בשעה שאדם מבטל את גופו ומתחבר לשורש נשמתו, פוגע הוא באהבה. כמאמר החכם הידוע, "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י', י"ב).  

 

ב. דעלך סני לחברך לא תעביד

גם בדברי הלל הזקן המובאים במסכת שבת אנו למדים על דירוג כפול, בשני מימדים. המימד הבסיסי של השגת אהבת הרֵע, והמימד העליון יותר המעביר את האדם מאהבת רעהו לאהבת ה'.

להבנת הדברים נתבונן היטב בסוגיית הגמרא:

"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד[2] זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור"    (שבת לא.)

במבט ראשון, לא מובן כיצד טוען הלל שמצוות אהבת הרֵע, המוצגת כאן בפן הנגטיבי שלה, "דעלך סני לחברך לא תעביד", היא כל התורה כולה (וכל השאר פירוש).

מדברי רש"י בסוגיה זו ניכר שהתקשה בזה, ועל כן נאלץ לדחוק:

"דעלך סני לחברך לא תעביד, ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות"         (רש"י שם)

שתי דרכים הציע רש"י להבנת עמדתו של הלל הזקן. הדרך השנייה מניחה, כך נראה, שמרבית המצוות הן מצוות שבין אדם לחברו. על פי הכלל "רובו ככולו", מצוות בין אדם לחברו הן עיקרה של תורה, ושאר המצוות הן רק פירוש.

קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. הבעייתיות בקביעה זו בולטת, כמובן, כאשר דנים בפן הכמותי של מניין המצוות. אולם, גם כאשר עוסקים בפן הערכי, קשה לומר שמצוות שבין אדם למקום אינן מרכיב מרכזי בעבודת ה'. בנוסף, קשה לראות על פי תפיסה זו, כיצד כל מצוות שבין אדם למקום הן פירוש למצוות אלו.

בדרך הראשונה, לעומת זאת, מסיט רש"י את הדיון מן הרֵע, החבר האנושי, אל הקדוש ברוך הוא, "רעך ורע אביך". כשם שאינך רוצה שרעך לא ימלא את מבוקשך, אף אתה הקפד שלא לעבור על מצוות הרֵע המיוחד, רעך העליון, בורא העולם.

גם פירוש זה, ביתר שאת, חורג בצורה משמעותית מן המובן היסודי הנראה מדברי הלל הזקן.

 

נעמוד תחילה על הפן הנגטיבי המודגש בפיו של הלל, "דעלך סני לחברך לא תעביד", השונה מן הכתוב המדגיש את החיובי, "ואהבת לרעך כמוך". נדמה, שבשינוי זה מבקש הלל לבנות סולם שיעלה את האדם לרום המעלה. הסיפור פותח בנכרי הבא להתגייר, כשבפיו משאלה אחת: לימוד כל התורה על רגל אחת, ידיעת היסוד שעליו הכל עומד. הלל מתווה בפניו את היסוד הראשוני, אין לפגוע בזולת, "דעלך סני לחברך לא תעביד".

הכרה זו, לפיה יש לזולת מקום וזכות להתקיים בלא שיפריעו לו, היא הבסיס לכל, לדידו של הלל הזקן. הצעד הראשון הוא היכולת של האדם לצאת מן האני, מן הטריטוריה האגוצנטרית שבה רק הוא קיים וכל השאר צריכים לפרוח באויר[3] ולהיעלם, או לשרתו ולהתבטל אליו כעבדים אל אדוניהם.

בשלב זה מעבד ומבין האדם את היסוד של "דעלך סני לחברך לא תעביד", יש אחר שיש לו זכויות ורצונות ואיני רשאי להפריעו או להזיקו.

 

רק בשלב הבא ימצא האדם באחר את היסוד המשותף. אז, יתחיל התהליך של ההתקרבות, עד שיגיע לשיא של "ואהבת לרעך כמוך". בשלב זה, מתבצע לו תהליך של היציאה מן העצמי אל האחר, כדי לגלות בסופו שהאחר אינו "אחר". אמנם יש לו עולם שונה ונפרד, אך הוא בעל נקודות ממשק רבות, שכולם יחד יוצרים 'אחד' רחב יותר ומשמעותי יותר. זוהי תשתית האהבה.

ה"אחד" שנוצר מן האהבה לא נועד לטשטש את מקומו של האחר ואת זכויותיו. להיפך, ההכרה במקומו של כל אחד בפסיפס שנרקם, מובילה גם לאחריות ולצורך לאפשר לכל אחד להתפתח ולהתקדם בדרכו, כי המגמה של כולם היא אחת, בניין עולם מתוקן והרמוני.

 

ג. זה ספר תולדות האדם

המבט היסודי על שורש כל הנשמות, מתחיל מן הנקודה האחת, "חלק א-לוה ממעל". בנקודה זו כלולות כל נשמות ישראל בו יתברך, ומשם הן מתחלקות ל"איברים" השונים של העם, כשלכל אחד יש תפקיד, ערך ומקום. יחדיו הם יוצרים גוף שלם, בהתאמה מלאה.

דימוי האיברים הוא משמעותי ביותר, כיוון שהוא מאפשר לראות כל איבר כאיבר ייחודי ושונה, בעל משימות שונות. בגוף האדם יש לכל איבר תפקיד, ומשימת האיברים האחרים היא לאפשר לכל איבר לבצע את משימתו ולא למנעו ממנה. יחדיו, הם בונים גוף שלם והרמוני, עולם שלם ומתוקן.

כך הסביר במשך חכמה את הפער בין רבי עקיבא לבן עזאי אודות הכלל הגדול בתורה:

"ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה', א') זה כלל גדול מזה. זה דבר כי תדע, כי כל השיטות מהרשע כבר היו, כמו שיטת האגרוף - היה אצל דור המבול "כי מלאה הארץ חמס" (שם ו', י"ג), ו"באו בני האלהים אל בנות האדם" (שם ד'). שיטת כיס אחד יהיה לכולנו היה אצל הפלגה, כי רצו שיהיו שותפים וחברה יחד בהון ובנשים וכל מחמדיהם לא יהא להם יחס, רק משותף להמין. והקדוש ברוך הוא פלג לשונם, וכל אומה רצתה להכחיד חברתה. רק השתלמות האדם למרום תכליתו ולפסגת מטרתו אשר בל יוכל להשתלם יותר, היה על ידי השתלשלות ההשגחה אצל האבות, עד בואם אל רום המעלה בהשגחה הנסיית ובחכמה על ידי משה, והגיעו כולם למעלת נבואה, וראו כבוד ה'. ולכן תדע, כי "זה הספר", הוא ספר התורה הוא "תולדות אדם", התפתחותו למרום קיצו מה שיוכל האדם לבא בעולם הזה, שאף בימי שלמה לא הגיע למעלתו"    (משך חכמה ויקרא י"ט, י"ח)

המשך חכמה מתייחס בדבריו לתנועות שונות שצמחו במהלך ההיסטוריה, ומציג שני דגמים קיצוניים: שיטת האגרוף ושיטת הכיס האחד.

להבנתי, המשך חכמה מתייחס לדיקטטורות ולקומיניזם. הדיקטטורות ניסו להשתלט על האנושות, כדי ליצור כביכול הנהגה אחידה של החברה, ויצרו שלטון של חמס והרס מוסרי, כבדור המבול. מהצד השני הקומוניזם, כיס אחד, ניסו להגיע למצב של שוויון ושותפות כוללת, כבדור הפלגה.

לדעתו, אלה וגם אלה פסולים. הדיקטטורות פסולות מפני שהן רומסות את כל העומד בדרכם, ויוצרות הרס וחורבן. הקומוניזם פסול, מפני שאינו נותן מקום לפרט ולאיברים השונים של האנושות לבוא לידי ביטוי. האוחזים בשיטה זו ביקשו לבטל כל סממן של זהות אישית, וליצור זהות קולקטיבית אחת.

לפיכך, מציין המשך חכמה את כללו של בן עזאי ככלל גדול יותר. "רעך כמוך" בלבד, כשהוא נתפס בצורה מעוותת, יכול להביא קלקולים גדולים. אולם, כש"רעך כמוך" יונק מ"זה ספר תולדות אדם", הדברים נמצאים במסגרת הנכונה. ספר התורה, על כל מערך המצוות שבו, הוא שיכול להביא לחיבור הנכון שבין מקומו האישי של כל אדם, יכולתו להתפתח על פי דרכו, לבין ההרמוניה והחיבור לכלל כולו.

 

ד. הלוא אב אחד לכולנו

מתוך ראייה זו, ניתן להבין גם את היחס בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום, אותן ראינו בתחילת השיעור. נצעד בעקבות דברי רש"י אודות הקדוש ברוך הוא, שהוא רֵעך ורֵע אביך[4].

יציאתו של האדם מן ה"אני" אל ה"אחר", פותחת בפניו את המחשבה על משמעות החיים ומגמתם. או אז, מתחילה להתגבש ההבנה שאתה ורעך ורע רעך משרתים מטרה הרבה יותר עמוקה ומשמעותית. לא די בכך שאני חי ומאפשר חיים לשכני, ואפילו מסייע לו בדרכו. כולנו יחד חיים בעולם ושואפים להשיג יעדים, שאינם יכולים להצטמצם למישור הארצי בלבד.

המחשבות נפרשות למישורים שהם הרבה מעבר לקיום הפיזי בר החלוף. האדם מחפש משמעות של נצח, של חיבור לרעך ורע אביך, אל הקדוש ברוך הוא, שורש ואבי האנושות.  כדברי הנביא מלאכי:

הלוא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו..."      (מלאכי ב', י')

וכדברי אור החיים שהבאנו לעיל, ש"כנסת ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא".

כך כותב הרב פינחס הלוי איש הורוביץ, בעל ההפלאה, בפירושו לפסוק "ואהבת לרעך כמוך":

"ענינו כי נשמות ישראל כולם כלולים בכנסת ישראל, וכן התורה כולה כנוסה כלולה באנכי ה' א-להיך אלא שמסתעפים לענפים רבים, וכן נשמת ישראל וכשאדם מדבק בשורש כמו שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדבקים בה' א-להיכם הוא מתדבק בשורש התורה שהוא אחדות, והוא מה שאמר הכתוב (תהלים ס"ב, י"ב) אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי, דאף על פי ששמעו אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד מפי הגבורה מכל מקום אחת דיבר א-להים שיצא הדיבור מאחדות האמיתי, אבל כששמעו ישראל שהוא לשון הבנה ואי אפשר להבין אלא על ידי התלבשות הדיבור בחכמה ובינה שגם הם בחינת אחדות כמו שכתוב בזוהר (ויקרא ד', א') שהם תרי ריעין דלא מתפרשין מכל מקום הם בחינות עשה ולא תשעה, וזהו אנכי ולא יהיה לך, וזה שכתוב שתים זו שמעתי כי עוז לא-להים פירוש מפי הגבורה שמענו שהיא בחינת בינה, לכך אמר לו בלשון לא תעשה כל דסנאי לך לחברך לא תעביד, אף שואהבת לרעך כמוך הוא מצוות עשה מכל מקום בקבלת השומע הוא עשה ולא תעשה, וזה שכתוב ואהבת לרעך כמוך שהם תרי ריעין דלא מתפרשין, ועל זה אמר בן עזאי שיותר כלל גדול בתורה האחדות האמיתי עצמו, וזהו ספר תולדות אדם הקדמוני שהיה כלול כל הנשמות[5] עד סוף כל הדורות. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד, ד') גדלו ל-ה' אתי, פירוש דעיקר גדלות שמו כשכל ישראל מתיחדים באחדות האמיתי היינו כשאתה אתי עמי באחדות אחת, אבל כשאנחנו יחדיו אינו אלא רוממות שמו יתברך ואין כאן מקום להאריך יותר"      (פנים יפות, ויקרא י"ט, י"ח)

בדבריו הנפלאים יוצר בעל 'פנים יפות' זיקה כפולה בין כנסת ישראל ובין הקדוש ברוך הוא, ובין מצוות שבין אדם למקום למצות שבין אדם לחברו. אנכי ולא יהיה מקבילות לואהבת לרעך עם דעלך סני לחברך לא תעביד.

יסוד האחדות שבתורה, ושבכנסת ישראל, מתחברים לשורש אחד: ואתם הדבקים ב-ה' א-להיכם חיים כולכם היום. הדבקות שבין בני האדם יוצרת דבקות במקור החיים, בקדוש ברוך הוא. מתוך היחדיו של כל ישראל, בוקעת ועולה רוממות שמו יתברך.

 

 

 

 

 

 

,

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 


[1] עיין במשך חכמה, שפרס בפירושו לפסוק יריעה רחבה של התבוננות בבריאה למדרגותיה, כשיד ה' מתגלה בכל שלב. מתוך מבט זה מגיע האדם לקיום ואהבת לרעך כמוך, שמובילה אותו לאהבת ה'. מפאת יסודיותם, נביא חלקים נרחבים מדבריו:

"הענין, דאמרו במדרש תמורה: כשם שהבגד מעיד על האורג והבנין על הבנאי, כן העולם מעיד על השם יתברך. והרצון שסידור הנראה בהרכבת דברים רבי המציאות, אשר כולם בכלליותם מתאימות אל קשר אחד, שכל יסוד שופע בחבירו, ומה שחסר זה משלים זה, ובצירוף הפרטים יושלם המין, ובצירוף המינים יושלם הסוג, ובצירוף הסוגים יושלם הגדר, ובצירוף הגדרים יושלם המציאות, אשר מאלפי אלפים סוגים שונים משפיעים אחד בחבירו, וכל אחד נתמלא בהעדר של חבירו, וכל חומר מורכב יתבטל מהרכבתו, ויתפשט אל היסודות, ויחזור וילבש צורה אחרת חדשה ובהירה. וכמו שרואים אנו, כאשר בימות החורף יחזרו כל הצמחים ויבול האדמה אל בטן האדמה, והמה ימלאו עטיני האדמה דשן, ומן כל הנאכל אל החי יעשה זבל, ובזה תחלוף חיל, ובימי אביב תפריח כל פרי ותעדה כלבוש הארץ... כל זה הסדר הנפלא יאמר כי יש אלקים בארץ, אשר הוא סידר אותם באופן נפלא... ובזה האופן תעיד הבריאה על הבורא יתברך.

אולם נוסף בההרכבה של בעלי החומר, אשר פושטים צורה ולובשים צורה, אשר צורת הנבראים הוא אפשרי, כמו בין הבעלי חיים אשר לא יתהווה רק על ידי חיבור זכר ונקיבה, הלא יתכן ביטולם באפשרי, ואם ימותו כולם הלא לא יהיה עוד זה המין כלל. אם כן, אם יאמר הסכל שהמקרה הביא את האפשרות להמציאות השלמה באופן יצירה נעלית, הלא כמו שהמקרה הביא אפשריות המציאות כן המקרה יביא ביטולם! וזה צווח ואומר כי יש א-להים, אשר המציא האפשרות ושומר צורתם ומינם, אשר על זה אמרו חז"ל (עבודה זרה ג, ב) 'שהקב"ה יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים' (עכ"ל הגמרא) - על שמירות המיניי לדעת רבינו משה...

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך, אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החופשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא...

ועל זה אמרו (אבות ג, יד) חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם א - להים עשה את האדם", שזה הבחירה הוא רק בא-להים. והרוצה לדעת שלמות השם שברא הכל מרצונו הבלתי מוכרח, וחידש בבחירתו ברצונו הקדום המתאחד אצלו - יורה על זה מציאות מין האדם החפשי בבחירתו ובהשכלתו. מה שלא יורה על זה כל מין הבעלי חיים, אם כי בצורתם בתכלית האפשרית מורה על מה שהוציא אפשריותם לפועל. אך כולם מוכרחים המה ומוטבעים בתולדותם, וזה צלם הא-להים, הבחירה ורצון הבלתי מוכרח.

אולם על השגחת השם יתברך בכל פרט ומפעל ומצעד, ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט... על זה מורה מין הישראלי: אחד, מצד שקיבלו גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית, ובנפלאות רצופים ארבעים שנה בתדירות לעיני כל, ולהספיק מזון לעם שקט ושליו במדבר ארבעים שנה, אשר בזה לא יתכן שום דמיון כוזב, כי הרעב לא ימלא נפשו באכלו בחזיונות לילה! ואחד, מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, אשר קורתם מסופר בתורה איך ההשגחה האלקית דבקה בהם, אשר המה בגולה "עם לבדד ישכון", נרדפים מכל צד ופנה, והאושר האלוקי דבוק בנפשותם, אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגויים. והמה נעלים במדותיהם בתכונותיהם, ואינם נרחקים מיחס מחצבתם וקורות הוריהם הנכתבים בספר התורה... ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו (יומא כא, א), נהי דאזיל ואתי כדיקלא, אבדורי לא מיבדר (שם סוף עמוד ב). כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר, ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים. ונתקיים בהם (שיר השירים ג, ו) "מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן". וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל.

לזה אמר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", פירוש, ש"רעך כמוך" מורה שאני ה'. כי: הסדר והאפשריות מורה שאני נמצא ומציאותי בלתי תלוי בזולתי. וכוח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני. וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה ש"אני ה'", שזה שם הוי"ה מורה שהוא ההויה ההחלטית המחויבת, ומהוה הכל ברצון מוחלט ומשגיח על הכל"                      (משך חכמה ויקרא י"ט, י"ח)

[2] תרגום: "מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה".

[3] על יסוד המדרש בבראשית רבה:

על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלוק את העולם אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית רבה כ"ב, ז')

[4] אף על פי שאת המהלך הבא אנו כותבים כדרכו הראשונה של רש"י, ניתן לקשר לכאן גם את דרכו השנייה. מצוות בין אדם לחברו הם הצעד הראשון ביציאתו של האדם מן העצמי. ממילא, מצוות שבין אדם למקום הן בבחינת 'פירוש' לעצם העיקרון  של המחויבות של האדם למה שמחוץ לו, במישור הארצי, ובאופן עמוק ויסודי יותר, בשורש החיים, בחיבור עם הקדוש ברוך הוא.

[5] הדגש בדבריו אלה, הוא שהאחדות היותר שלמה היא אחדות כל האנושות ואין להסתפק באחדות כנסת ישראל.