אחוזה לפני ה'

  • הרב חנוך וקסמן

א. תגובת משה לבקשת בני גד וראובן

המפגש הראשוני בין בני גד וראובן לבין משה לא התבצע בצורה טובה במיוחד. כששמע משה את בקשתם "...אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" (במדבר ל"ב, ה'), משה הגיב בחריפות יתירה, ומיד האשים אותם בנטישת אחיהם. בנוסף, לאחר השאלה הרטורית שלו "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (שם, ו'), וההאשמה בפחדנות כמו גם בבגידה הרמוזה בה, משה מאשים את השבטים בכך שהם "מניאים את לב" בני ישראל מהכניסה לארץ שה' עומד לתת להם (שם ז').
מבלי להמתין לתגובה, כאילו דבריו עד עתה לא הספיקו כדי להבהיר כי התשובה שלילית, משה פוצח בנאום ארוך (שם, ח'-ט"ו). נאום זה חלקו שיעור היסטורי, חלקו הבעת זעם, חלקו תיאור פלאשבק - וכולו האשמה. משה טוען כלפיהם:
"כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ"    (שם ח')
מנקודת מבטו של משה, שבטי גד וראובן הם הצאצאים הרוחניים של המרגלים שנשלחו לרגל את הארץ שלושים ושמונה שנים קודם לכן. בדיוק כפי שהמרגלים הניאו את ליבותיהם של בני ישראל עם סיפוריהם על ענקים, ערים בצורות (שם י"ג, כ"ח) וארץ ביזארית ה"אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (שם ל"ב), כך גם שבטי גד וראובן כעת. גם הם מתכוונים לרפות את ידיהם של בני ישראל בפחדנותם וברצונם להישאר בעבר הירדן המזרחי.
מיד לאחר טענה זו, בשלב השני של המונולוג שלו, משה עובר לסיכום בן חמישה פסוקים של מאורעות שלושים ושמונה השנים הקודמות (שם ל"ב, ט'-י"ג). סיכום זה כולל תיאור מהיר של שליחות המרגלים וייאושו של העם (שם ט'), אזכור של כעסו של ה' ותיאור של שבועתו של ה' הגוזרת על מותו של דור שלם של חוטאים במדבר (שם, י'-י"ג). לבסוף, בחזרה להווה, משה מסיים את נאומו כך:
"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה"   (שם ל"ב, י"ד-ט"ו)
לפי דברים אלו, שבטי גד וראובן בעצם גרועים מן המרגלים, משום שרעתם גדולה יותר. בעוד חטא המרגלים הוביל לעיכוב של ארבעים שנה בהגשמת ההבטחה הא-להית ומותו של דור אחד בלבד, חטאם של גד וראובן גורם לסיכון של השמדה מוחלטת וקבועה של בני ישראל. זעמו של ה' יתגבר עוד יותר, והעם יישאר במדבר בשנית,, אך הפעם – הוא יושמד.
בעוד משה בהחלט מפגין יכולת רטורית גבוהה בבניית תגובת ה"בהחלט לא" שלו לבקשת של גד וראובן, עלינו לתהות האם התמריץ מצדיק לגמרי את פרטי התגובה. על פני השטח, בקשתם של גד וראובן נראית מאד הגיונית. ברשותם מקנה רב והארץ בעבר הירדן המזרחי היא ארץ מרעה טובה (שם, א'). כפי שהם מציגים זאת בתמציתיות למשה, אלעזר וההנהגה כשהם שוטחים את בקשתם, הארץ "...אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה" (שם ד').
יתרה מכך, בני ישראל, בעזרתו של ה', כבשו זה עתה את הארצות שבעבר הירדן המזרחי. או ליתר דיוק, ארצות אלו שבעבר הירדן המזרחי אינן רבות כל כך, כפי שגד וראובן מנסחים זאת בבקשתם: “הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל..." (שם). אם ה' עזר לבני ישראל לכבוש ארצות אלו, הוא בוודאי מתכוון שהם יחלקו ויתיישבו גם בהן. לפי קו מחשבה זה, שבטי גד וראובן מציגים עצמם כבחירה הטבעית לאכלוס הארץ שזה עתה נכבשה. הם אנשי מקנה, והארץ היא ארץ מקנה.
בנוסף, אפילו אם ההיגיון של בני גד וראובן לוקה בחסר ומכיל שגיאה חמורה, נראה בעייתי להאשים אותם בחיקוי המרגלים ולשון הרע שלהם. אמנם בקשתם עשויה להיות לא ראויה, אך הם לא דיברו על ענקים, ערים בצורות או ארץ אוכלת יושביה.
לבסוף, ואולי באופן הכי מעניין, תגובתו של משה מותירה אותנו בחשיכה בנוגע לבקשתם המקורית של גד וראובן, משום שהיא אינה מתייחסת ישירות לתוכן בקשתם. בעוד הוא מעלה את האפשרות של המשך לחטא המרגלים ובוודאי שעונה בשלילה, משה אינו מתייחס לתוכן בקשתם של שני השבטים ולקו החשיבה שלהם. האם ייאוש אחיהם הוא העניין היחיד, או האם יש בעיה יותר מהותית בבקשתם? האם יש פגם בהגיון שלהם, או שהם צדקו באופן בסיסי בבקשתם?
במילים אחרות, אנו ניצבים בפני שאלה כפולה, לא רק החומרה של תגובת משה, אלא גם הערכת התוקף, או חוסר התוקף, של בקשת גד וראובן.
 

ב. נטישת הארץ והעם (כלוט וכמרגלים)

מבט נוסף בסיבות ובפרטים של בקשת גד וראובן ישפוך מעט אור על הפרשייה. מעיון בפסוקים נראה כי שני השבטים מונעים מדאגה למקניהם. הסיפור פותח בקביעה הבאה:
"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד"   
                                                         (שם א')
כפי שצוין קודם, כשהם רואים כי הארץ שנכבשה זה עתה מתאימה למרעה, הם מבקשים ממשה כי "הָאָרֶץ הַזֹּאת" תינתן להם והם לא יעברו את הירדן (שם ה').
זו אינה הפעם הראשונה שאנו פוגשים בקשה של קבוצה מסוימת להתיישב במקום מסוים מ"שיקולי מקנה". כאשר יוסף מכין את אחיו לעמוד מול פרעה, הוא מבקשם להודיע לפרעה כי הם "אַנְשֵׁי מִקְנֶה", שהם וגם אבותיהם היו רועים "מנעוריהם" (בראשית מ"ו, ל"ד). כיוון שכך, עליהם לבקש מפרעה להתיישב בארץ גושן, משום שמקצוע הרעייה הוא "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם". לא משנה איך אנחנו מפרשים את הביטוי "תועבה" (הסיבה לכאורה לכך שהאחים מבקשים להתגורר בארץ גושן ולא במצרים), האחים מבקשים לפרעה להימנע ממגורים בארץ X, ארץ מצרים, ובמקום זאת בוחרים ארץ Y, ארץ גושן. הסיבה לכך היא מקנה. לאור זאת, סיפור גד וראובן נראה כדוגמה נוספת להימנעות מהתיישבות בארץ X, במקרה זה ארץ ישראל, ובחירה במקום זאת להתיישב בארץ Y, במקרה זה ארץ יעזר והגלעד.
השוואה זו מובילה אותנו למספר נקודות. כאשר בני גד וראובן שוטחים את בקשתם, הם בעצם משווים את ארץ ישראל עם ארץ מצרים. בדיוק כשם שמצרים היא מקום שיש להימנע ממנו עד כמה שאפשר (בין אם בגלל התנגשות תרבויות או בגלל הקושי במציאת אזור מרעה באזור הצר לאורך הדלתא של הנילוס, מקום החברה המצרית הקדומה) כך גם ארץ ישראל היא מקום שיש להימנע ממנו. כמובן, שהשוואת ארץ ישראל לארץ מצרים והנחת העבודה כי ארץ ישראל בלתי מתאימה להתיישבות וכי יש להימנע ממנה היא בעייתית ביותר.
יתרה מכך, ה' הבטיח לבני ישראל בהתגלותו למשה בסנה הבוער להציל את העם משעבוד מצרים:
"וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי"                                                   (שמות ג', ה')
ארץ ישראל ה"רחבה" אמורה להיות שונה מאשר התנאים הצרים והמגבילים של מצרים. היא אמורה להיות ארץ טובה ופורייה, שבוודאי מספיקה הן לחקלאות והן למקנה. בבקשם את ארץ יעזר והגלעד ובהציגם את המקנה כסיבה לכך, שבטי גד וראובן לא רק מעליבים את ארץ ישראל, אלא סותרים את טענתו של ה' בנוגע לטיבה של הארץ וההבדל בינה לבין מצרים.
לבסוף, אמירתם של בני גד ובני ראובן מבטאת בעצם התנגדות לתכנית ההיסטורית הא-להית. בדרך כלל איננו שמים לב כל כך לרשימת העמים שהתורה מתארת באמצעותן מיקומים, אך המידע לא מופיע לחינם. בפסוק שצוטט לעיל, ה' מתייחס לארץ הכנעני, החיתי וכו', דבר המהווה מן הסתם התייחסות ספציפית לעבר הירדן המערבי. על אף שהאמורי, תושבי האזור המרכזי של עבר הירדן המזרחי, מופיעים למעשה ברשימת העמים המוזכרת בהצהרתו של ה', כמו גם ברשימת העמים המוזכרת בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, כ"א), נראה שיעזר וגלעד אינן באמת חלק מארץ כנען שהובטחה לאבות (ראו בראשית י"ב: ו'-ז', י"ז, ח'). אין זו הארץ שבה אברהם יצחק ויעקב "גרו" (בראשית י"ז: ח', כ"ח: ד', כ"ח: י"ג). במילים אחרות, בבוחרם את ארץ יעזר והגלעד, שבטי גד וראובן דוחים את ארץ האבות, ההבטחה הא-להית והתכנית ההיסטורית הא-להית. אי חציית הירדן פירושה, כך נראה, לא להיכנס לארץ המובטחת.
הקבלה נוספת לספר בראשית מוסיפה עומק נוסף לקריאה זו. כפי שהודגש לעיל, התורה מגדירה את הסיבה של שני השבטים לבקשת כהחזקה של "מִקְנֶה רַב... עָצוּם מְאֹד" (במדבר ל"ב, א'). מעניין לציין כי הביטוי "מִקְנֶה רַב" וההשלכות הרעיוניות שלו משחקים תפקיד מפתח בסיפור המתאר את פרידתם של אברהם ולוט. כשהם חוזרים ממצרים, אברהם ולוט מוצאים עצמם בעימות מסוים. כמו אברהם, גם לוט היה כעת הבעלים של עדרים רבים (בראשית י"ג, ה'), והתורה אומרת שהיה "רְכוּשָׁם רָב". אך כמובן, הרכוש ה"רב", והסיבה בסופו של דבר לפירוד, הוא המקנה. הפסוק הבא הופך זאת לברור – כאשר מריבה מתגלעת בין רועי מקנה אברהם לבין רועי מקנה לוט. בין אם המשבר הוא בגלל גישה למשאבי המרעה המוגבלים עקב נוכחות הכנעני והפריזי בארץ (רמב"ן שם, ז'), או בגלל ההתנהגות הלא מוסרית של רועי לוט בהרשותם למקנהו של לוט לרעות באדמות הכנעני והפריזי (רש"י שם), המשבר נובע מ"מקנה רב" שהיה לאברהם ולוט.
כשהסיפור מתקדם, הוא נראה כחוזה עוד יותר את המאורעות שנמצאים מאוחר יותר בספר במדבר. לאחר שאברהם מציע התפצלות כדי למנוע מריבה בין האחים (שם, ח'), התורה מתארת כי לוט "ראה" את כיכר הירדן שהיתה שופעת מים "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". הפסוק מיידע אותנו כי לאור "ראייה" זו, לוט בחר את כיכר הירדן ונסע מזרחה, ונפרד מעל אחיו (שם י"א).
אם לסכם כל זאת, בשל ריבוי מקנה, ו"ראייה" של מקום במזרח המתאים לעושרו, לוט נפרד מאחיו / בן עמו. מיותר לומר, שלושה אלמנטים אלו, "ראייה" "מזרח" ופרידה של אחים / בני עם, מופיעים שוב בסיפור ה"מקנה רב" המאוחר יותר בספר במדבר. התורה פותחת את סיפור בקשת גד וראובן בתיאורם ש"רואים" את ארץ יעזר והגלעד (במדבר ל"ב, א'). בנקודת הקבלה רעיונית שניה, בדיוק כמו לוט, שבטי גד וראובן מבקשים להיות במזרח. הם מבקשים לא לעבור את הירדן, אלא להישאר בעברו המזרחי. לבסוף, כפי שהתגובה וההאשמה של משה רומזת, הסיפור עוסק בעיקר בפרידה ואפילו נטישה של "אחים". משה מיד מאשים את שני השבטים ברצונם "לשבת" (להישאר) בעוד "אחיכם" יצאו למלחמה (שם ו').
מהי מטרת ההקבלה המחומשת הזו? שני הפסוקים הבאים בסיפור לוט ואברהם מספקים את המפתח. לאחר הפרידה, הכתוב מיידע אותנו כלהלן:
"אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַ-ה' מְאֹד"
                                        (בראשית י"ג, י"ב-י"ג)
בעוד אברהם מתואר כמתגורר בארץ כנען, לוט מתגורר במקום אחר לגמרי. במילים אחרות, לוט לא רק מתיישב במזרח. אלא, הוא ככל הנראה עוזב את ארץ כנען. ציון התורה את מסעו מזרחה נועד לסמן עזיבה של ארץ כנען, חציה של הירדן אל עברו המזרחי.
הזיהוי של בחירתו של לוט את ערי הכיכר מחזק נקודה זו. האזור לכאורה שופע מים, וראיות חוץ-תנכיות מצביעות על כך שהגדות הדרומיות והמזרחיות של נהר הירדן של ימינו היו בעבר שופעות מים. על אף שאנו נוטים לחשוב על סדום וסביבותיה כנמצאות בצד הדרומי ומערבי של הירדן, זה ככל הנראה אינו המצב. סביבותיה של סדום, ערי הכיכר, הן ככל הנראה במזרח.
ללא ספק, הבחירה שעשה לוט הפתיעה את אברהם. כשהציע פרידה כדי להימנע מהתנגשות, אברהם מזכיר בפירוש ללוט את "כָל הָאָרֶץ" הפרושה לפניו. הוא מציע כי אם לוט ילך שמאלה הוא ילך ימינה ואם לוט ילך ימינה הוא ילך שמאלה (שם, ט'). בהינתן העובדה כי אברהם ולוט נמצאו בין בית אל ובין העי (שם, ג'), היכן שהוא ברכס הרי השומרון, וכי כיוונים מנוסחים בדרך כלל כאילו הדובר פונה למזרח, אברהם מציע ללוט את הבחירה אם ללכת שמאלה, כלומר צפונה, או ימינה, כלומר דרומה. במילים אחרות, אברהם מצפה מאחיו (בן עמו) להישאר בגבולות הצרים יחסית של ארץ כנען המובטחת. אך במקום זאת, "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו", "וַיַּרְא" את השפע הזוהר של כיכר הירדן. מנקודת מבטו, המסומלת בטרמינולוגיה של "נשיאת עיניים" ו"ראייה", כיכר הירדן היא גן עדן של ממש, זהו "גן ה'" (שם, י'). בעצם, המקום מתואר אפילו כמצרים, המקום שלוט ככל הנראה צבר בו את עושרו (ראו שם י"ב: ט"ז, י"ג: ב', י"ג: ה'). זהו מקום בו הוא יכול לעשות חיל.
אך מה לוט אינו רואה? בחזיונו של עושר ושפע כמו א-להי, לוט אינו רואה את האופי והתרבות של סדום. אנשי סדום הם רעים וחטאים (שם, י"ג), רעים במיוחד. אך לוט אינו שם לב או שלא אכפת לו. הוא הולך אחר חזיונו ונוסע אל עבר הירדן המזרחי. לוט נוטש את ארץ כנען, נוטש את אברהם, נוטש את תפקידו כיורש הפוטנציאלי של אברהם והוא נוטש את מורשתו האתית והמוסרית של אברהם.
צילה הארוך של פרידת אברהם ולוט מכריח אותנו לשקול מחדש את הדינאמיקות של בקשת גד וראובן ואת האופן שבו אנו קוראים את הסיפור. כפי שצוין לעיל, בבקשתם ממשה להישאר בעבר הירדן המזרחי, שני השבטים מעליבים את ארץ ישראל ודוחים את התכנית הא-להית עבור בני ישראל. בנוסף, לאור מה שראינו, הם מחקים את לוט. באובססיה החומרית שלהם, המסומנת על ידי הביטוי "מקנה רב", ובדאגתם לעושרם, הם מקבילים ללוט. כפי שלוט עשה, גם הם בוחרים את המזרח והעושר, כפי שלוט בחר, גם הם נוטשים את אחיהם / בני עמם. בעשותם כן, הם בוחרים לצאת לא רק מן הארץ המובטחת אלא מכל מורשתו של אברהם. ברמה המטאפורית ואולי אפילו המעשית, הם כבר אינם יורשי אברהם. כמו לוט וצאצאיו, אומות עמון ומואב (ראו בראשית י"ט, ל"ז-כ"ח), גם הם מבקשים להתגורר בצד המזרחי של הירדן. כמו לוט וצאצאיו, גם הם מציבים עצמם לא רחוק מסדום וכל מה שהיא מייצגת (ראו דברים כ"ג, ד'-ה').
אם לסכם כל זאת, כבר איננו צריכים להיות מופתעים על ידי תגובתו של משה ואפילו ההגזמה שלו בתגובה לבקשתם הראשונה של גד וראובן. בקשתם מסמלת מעמד של זרים. הם מגדירים עצמם כמבקשים להיות מחוץ לארץ המובטחת, מחוץ לתכנית ההיסטורית של ה', ואפילו מחוץ למורשתו של אברהם. בעוד שנוכל לטעון כי באופן אידיאלי היה על משה לחפש דרך לחנך את שבטי גד וראובן בנוגע לדרכם השגויה, תגובתו הראשונה של משה נראית כמבליטה את מעמד ה"אאוטסידרים" המשתמע מבקשתם, משה משחק את המשחק שלהם, על מנת להדגיש את מה שהוא רוצה להעביר.
מיידית, לאחר שהוא מאשים את שני השבטים בנטישת אחיהם (במדבר ל"ב, ו'), משה מוכיח אותם "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'" (שם, ז'). מנקודת מבטו של משה, לאור הבגידה שבנטישת אחיהם ורצונם להישאר מחוץ לארץ המובטחת, שבטי גד וראובן כבר אינם באמת חלק מבני ישראל. כיוון שכך, משה מבדיל בין "אתם" לבין "הם". הוא מבחין בין גד וראובן, תהא זהותם אשר תהא, לבין "בני ישראל", הקבוצה המוכנה לעבור את הירדן ולרשת את הארץ המובטחת שניתנה להם מה'.
כל זה צריך להוביל אותנו כברת דרך ארוכה אל עבר פתרון התמיהה הקודמת שלנו בנוגע לתגובתו הראשונית של משה. למעשה, כבר איננו צריכים לתהות כל כך על חוסר תשומת ליבו של משה לתוכן בקשתם של שני השבטים, וההתמקדות שלו אך ורק בהשפעת הבקשה על שאר השבטים. אם גד וראובן בחרו לצאת מן הירושה הקולקטיבית והמשותפת של בני ישראל, מעט מאד נשאר לעשות מלבד הדאגה להשפעה שתהיה לפעולותיהם וגישתם של זרים אלו על שאר בני ישראל. ראובן וגד חסרי תקנה, אך יש להשתיקם לפני שהם ישפיעו על האחרים, שמא דבריהם ופעולותיהם ייאשו את האחרים ויובילו לאסון. בקצרה, משה מתייחס לשבטי גד וראובן כגורמי הפרעה זרים, בדיוק כשם שהם ציירו את עצמם בבקשתם המקורית.
בנוסף, אל לנו לשכוח את ההקשר. בדיוק לפני סיפור בקשתם של גד וראובן, התורה מספרת את סיפור מלחמת הנקמה נגד מדין (שם ל"א, א'-נ"ד). הכתוב מקדים לסיפור העיקרי של המלחמה את ציווי ה' למשה לצאת למתקפה, להוציא לפועל את "נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" על המדיינים, ומודיע לו כי "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (שם ל"ב, ב'). במילים אחרות, הפעולה נגד מדין נועדה להיות פעולתו האחרונה של משה כמנהיג פוליטי. עם השלמת המלחמה, הוא יאמר את דבריו האחרונים, מערכת נאומי הפרידה הנמצאת בספר דברים, וייפרד לנצח. שליחותו של משה תושלם, והוא יעלה אל השכר שהרוויח ביושר, בטוח במשימה שבוצע היטב ומלא תקווה לעתידו של העם אותו הוביל בנאמנות כה רבה. יתרה מכך, הוא ישוחרר לבסוף מהתלונות, הקשיים והמרידות המזדמנות של בני ישראל.
בדיוק ברגע זה, כשנראה שהכל כבר מאחוריו, שבטי גד וראובן מתייצבים ומציעים לא להיכנס לארץ. הם עומדים כנגד ההבטחה הא-להית, ובנטישה לכאורה שלהם את אחריהם הם מאיימים לנתץ את עצם הלאומיות של בני ישראל.
ברגע האחרון ממש, אפילו לאחר כל מה שכבר עבר, עדיין יתכן כי הכל יאבד. שליחותו של משה יכולה עדיין להתמוטט, ועבודת חייו עשויה להיות לשווא. האם זה פלא כי משה נראה כנרדף על ידי רוח הרפאים של צומת קריטית בהיסטוריה שבה נקרא תיגר בגלוי על התכנית הא-להית (שם י"ד, א'-ד') וקיומו של העם כעם הוטל בספק (שם, י"א-י"ב)? האם זה פלא כי משה נראה נרדף על ידי חזרה אפשרית על טרגדיית המרגלים? משה כבר היה שם, והוא לא רוצה לחזור.
 

ג. קבלת התנאים של בני גד וראובן

כשהעלילה מתפתחת, סיפור בקשתם של גד וראובן עובר תפנית משמעותית. בסוף הסיפור, משה נעתר לבקשם, וגד וראובן מקבלים את הארצות שהם חושקים בהן (שם ל"ב, ל"ג-מ"ב). הסיפור של מפנה זה והמורכבויות של התפתחות זו מהוות סיפור מרתק בפני עצמן. כיצד יתכן כי בקשה בעיתית כל כך התקבלה? כיצד נוכל ליישב את תגובתו הראשונה של משה עם היעתרותו לבסוף? למעשה, התשובה מספקת צוהר מרתק להבנת סגנון המנהיגות של משה בפעולה. כשזה בדעתנו, הבה נפנה את תשומת ליבנו אל כמה מן הפרטים.
בתגובה להאשמה החריפה של משה בנטישת אחיהם, שבטי גד וראובן מציעים הצעה. ההצעה כוללת שלוש נקודות בסיסיות המוצגות בסדר כרונולוגי. תחילה, שני השבטים יבנו גדרות צאן לצאנם וערים עבור ילדיהם (שם ל"ב, ט"ז). שנית, השבטים ישמשו כחיל חלוץ עבור בני ישראל "עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם" (שם ל"ב, י"ז). במהלך תקופת השירות של הלוחמים בכיבוש הארץ, משפחותיהם ורכושם יישארו מאחור בערים המבוצרות שהם בנו (שם). לבסוף, עם השלמת המלחמה וקבלת בני ישראל את "נחלתם", שני השבטים ישובו אל עבר הירדן המזרחי אל "נחלתם" (שם, י"ח-י"ט). בקצרה, במקום להישאר מאחור בעבר הירדן המזרחי בעוד אחיהם יוצאים למלחמה, שני השבטים מציעים כי הם ילחמו ואף ישמשו כחיל חלוץ. השבטים מוכיחים שאין להם כל כוונה לנטוש את אחיהם, שהם לא מפגינים פחדנות, ואין להם כל כוונה להצית סבב נוסף של ייאוש והמשך של חטא המרגלים.
על ידי הבהרת כוונותיהם בנוגע לבני ישראל וההצהרה על נכונותם להילחם, גד וראובן מנטרלים את התנגדותו הראשונית של משה. הכרזתם על אומץ ועוז מובילה לקבלה בתנאי של משה את בקשתם (שם, כ'-כ"ד). הם לא מתכוונים לייאש את אחיהם, הם לא יגרמו לחזרה על חטא המרגלים, והם לא עומדים לנטוש את אחיהם. אם לנסח זאת בשפה בה השתמשנו קודם, הם אינם מתנגדים לתכנית הא-להית להיכנס לארץ המובטחת או מאיימים על עצם הקיום והלאומיות של העם.
אולם, נראה שלא הכל נפתר. תגובתו של משה שונה באופן דק מהצעת שני השבטים. משה קובע כי:
"אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"          (שם, כ'-כ"ד)
בעוד שני השבטים הציעו לשמש חלוץ לפני בני ישראל, משה מציין כי התפקוד כחיל חלוץ מהווה שירות "לִפְנֵי ה' ". למעשה, כשהוא מקבל על תנאי את הצעתם של שני השבטים, משה חוזר פעמיים על העובדה כי השירות כחיל חלוץ יהיה "לִפְנֵי ה'" (ל"ב, כ'-כ"א). בהקשר זה הביטוי "לפני ה'" הוא מינוח צבאי, אך הוא מזכיר גם הקשרים דתיים ואת הברית עם ה', כפי שמשה בוודאי התכוון. הביטוי "לפני ה' " משמש בדרך כלל בסיפור המדבר כביטוי ספציפי לאוהל מועד או מקום בסביבתו (ראו שמות ט"ז: ל"ג, כ"ט: מ"ב, ויקרא י': א'-ב', במדבר ט"ז: ז', ט"ז-י"ז). כאשר אינו מציין מקום מסוים שהוא "לפני ה' " באופן מילולי, הוא נושא את ההקשר הכללי של עבודת ה' (ויקרא א', ג'), או משהו רב חשיבות שקשור לברית המתרחש מול עיני ה' (בראשית כ"ז, ז').
בנוסף לשני שימושים אלו ב"לפני ה' ", משה משתמש בביטוי או בווריאציה קלה שלו ארבע פעמים נוספות בתגובתו להצעת גד וראובן. על גד וראובן לשרת עד ש"נִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' " (במדבר ל"ב, כ"ב). אז הם ילכו "נְקִיִּים מֵה' ", והארץ תהיה להם "לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' " (שם). אין צורך לומר, אי קיום הצד שלהם בעסקה יוביל לכך שגד וראובן יחטאו לה' (שםכ"ג). האחריות של גד וראובן היא לא רק כלפי אחיהם ועם ישראל. האחריות היא גם כלפי ה'.
נראה כי המסר הוא כדלהלן. חוסר התנגדות לתכנית הא-להית, אי נטישה של אחיהם וחוסר איום על הלאומיות של עם ישראל אינם מספיקים. כיבוש ארץ כנען אינו רק מלחמה של בני ישראל. במובן מסוים, זו אינה המלחמה שלהם בכלל, אלא מלחמתו של ה'. כפי שמשה מנסח זאת, ה' מתכוון להניס את אויביו "מִפָּנָיו" (שם, כ"א). אם לנסח זאת באופן מעט שונה, ה' הבטיח לכבוש את הארץ. הכיבוש מהווה תהליך שעל ידיו מתגלם רצונו בהיסטוריה. גד וראובן מחויבים על ידי הנאמנות לברית למלא תכנית א-להית זו. עליהם להפגין נאמנות לא רק לאחיהם / בני עמם, אלא גם לה' ולתכנית ההיסטורית שלו. כיוון שכך, משה מציין כי השאלה היא לגבי היותם נקיים, כלומר זכאים, לפני ה', או חטאים, כלומר מפרים את המחויבויות ואחריות לה'.
ההבנה כי השאלה היא לא רק היחס של גד וראובן לאחיהם אלא גם יחסם עם ה' ונאמנותם לה', המוסר הדתי שלהם, מביאה אותנו להבדל נוסף בין הצעת שני השבטים לבין תגובתו של משה. במרכיב הראשון של הצעתם, גד וראובן מציעים לבנות "גדרות" לצאנם ו"ערים" לטפם (שם, ט"ז). שלא במפתיע, בתיאור הכתוב את הצעת גד וראובן, שני השבטים מציבים את המקנה לפני כל דבר אחר. ככלות הכל, זהו סיפור על "מקנה רב" (שם, א'). כפי שניתחנו לעיל לאור ההקבלה לסיפור אברהם ולוט, זהו סיפור על אובססיה חומרית והמדרון החלקלק המוביל לעזיבת הארץ המובטחת לאברהם, עמו של אברהם והנורמות הדתיות-מוסריות של אברהם. אם לחזור, אין זה מפתיע כי גד וראובן, בהתאם לכך שהתפתו אחר מורשתו האידיאולוגית של לוט, מציבים את מקניהם לפני ילדיהם. בהשקפת העולם של לוט ושל החושבים כמוהו, העושר הוא בוודאי הערך העליון, אולי אפילו יותר מאשר ילדים, עתיד ולאומיות.
בניגוד בולט, הסיכום של משה את הצעתם של גד וראובן שונה בדיוק בנקודה זו. כשהוא מסכם את תגובתו, ולאחר שהוא מדגיש את חשיבות הנאמנות לה', משה מצווה על שני השבטים "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (שם, כ"ד). בקצרה, הוא הופך את הסדר של הצעתם המקורית של גד וראובן. לשם הדגש, כשהוא יודע היטב שזה לא בדיוק מה שגד וראובן הציעו, משה מסיים בציווי "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ" (שם, כ"ד). במילים אחרות, משה אינו מסכים עם בני גד וראובן לא רק בשאלה למי הם חייבים נאמנות. הוא חולק עליהם בנוגע לערכים הבסיסיים ביותר שלהם. כשהוא הופך את סדר המשפט, משה הופך את כל ציר הערכים של גד וראובן. מקנה אינו יכול להיות מוצב לפני ילדים. כשהוא עושה כן, משה מעביר מסר בנוגע למוטיבציה הבסיסית של גד וראובן, הדינאמיקה של "מקנה רב" השוכנת ברקע הסיפור והמוטיבציה של גד וראובן.
דאגה למקנה, כלומר לעושר, חייבת להיות שניה ולא ראשונה. אסור לתת לה להוביל לחוסר נאמנות לאחים, לאומה וליחסי הברית עם ה'. אם לנסח זאת באופן מעט שונה, האידאולוגיה והערכים של  לוט לא ניתנים ליישוב עם מערכת הערכים של הברית עם ה'. חומרנות מובילה באופן בלתי נמנע לחוסר נאמנות לאחים, לארץ ולה'. נאמנות לה' מצריכה ודורשת סדר עדיפויות מסוים של ערכים. מקנה אינו יכול להיות מוצב ראשון.
הצבת תגובתו של משה בהקשר המכוון אל ה' והברית מביאה אותנו אל נקודה נוספת, היא הניגוד הברור השלישי בין הצעתם של גד וראובן לבין תגובתו של משה. בנסחם את הצעתם, שני השבטים השוו את "נחלתם" העתידית בעבר הירדן המזרחי עם ה"נחלה" בעבר הירדן המערבי של שאר עשרת השבטים. זה נראה בלתי מזיק, אך למעשה, לביטוי יש משמעות רבה. המפקד השני המצוי בספר במדבר (כ"ו, א'-נ"א), בנערך כהקדמה לחלוקת הארץ המובטחת, משתמש שוב ושב בשורש נ.ח.ל לתיאור תהליך חלוקת הארץ (שם, נ"ב-נ"ו). במילים אחרות, לביטוי יש משמעות הקשורה לברית, הארץ שניתנה בירושה בזכות מתנתו של ה', בזכות הבטחת ה' לאבות. כשהם משתמשים בשורש נ.ח.ל ארבע פעמים, שני השבטים מצהירים כי הם לא יחזרו לבתיהם עד שכל אחד מבני ישראל התנחל בנחלתו, כלומר בחלקת האדמה מן הארץ המובטחת שקיבל (שם ל"ב, י"ח). הם לא יקבלו נחלה בעבר הירדן המערבי, "כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה" (שם, י"ט). עבור גד וראובן, בדיוק כשם שעבר הירדן המערבי מהווה מענק, ירושה מהאבות ומה', כך גם העבר המזרחי. גם הוא יכול להינתן על ידי ה', גם הוא יכול להיות ירושה שניתנת בזכות האבות והחברות בברית של עם ישראל.
גם כאן משה חולק על בני גד וראובן, ואף מוכיח אותם. במקום להשתמש במונח "נחלה", משה משתמש במונח "אחוזה" (שם, כ"ב). אמנם יתכן כי כוונותיהם טובות, והם מבקשים בכל מאודם להישאר חלק מהברית ולקבל נחלה מכוח הברית, אך זה למעשה בלתי אפשרי. בעוד רצונם הוא לעשות סחר חליפין של חלקן בארץ תמורת משהו רק בעברו השני של הנהר, הארץ מעבר לירדן אינה יכולה להיות "נחלה", מענק שניתן על ידי ה' כחלק מהבטחותיו לאבות. הוא רק אחוזה, רכוש. בו זמנית, משה מצרף את המונח "אחוזה" לסמן מפתח נוסף של תגובתו, הביטוי "לפני ה'". הוא מציע לבני גד וראובן את היישות המוזרה החדשה, "אֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' ".
 

ד.אחוזה – מעמד הביניים

מהי המשמעות של מטבע לשון חדש זה? לצורך העניין, מהי מטרתו של משה בשנותו את בקשתם של גד וראובן? אם לנסח זאת באופן מעט שונה, חברות בברית, ירושת הארץ המובטחת, ירושת אברהם בניגוד לזו של לוט, נראית כברירת כן/לא. או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. אפשר לבחור אם להיכנס לארץ או להישאר מחוץ לה, עם כל המשמעויות של הפרת הברית ושבירת הלאום הרמוזות בפעולה זו.
אך כפי הנראה, זו אינה דעתו של משה. לאור נאמנותם המתמשכת של גד וראובן לאחיהם ונכונותם לתמוך פיסית באחיהם בקרב, משה מעצב פרדיגמה חדשה, מודל שניתן לחשוב עליו כיוצר מעמד ביניים חדש. המקום בו הם יגורו, בעודו מקום אותו "הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שם, ד'), לעולם לא יהיה ארץ ישראל. הוא לא יהווה "נחלה", ירושה מכוח הברית. החיים שם לעולם לא יהוו הגשמה של ההבטחות הא-להיות או אורח חיים המתאים במלואו לברית. אולם בו זמנית, החיים שם חייבים להישאר "לפני ה' ", עוסקים בה', בתכניתו ההיסטורית של ה' ומבוססים על מכלול ערכים מתאים.
אם ננסח זאת מעט אחרת, הרעיון של "אחוזה לפני ה' ", מעמד הביניים שהוצע על ידי משה בתגובה לבקשתם של גד וראובן, סובב סביב נושא הנאמנות. על גד וראובן להישאר נאמנים לא רק לאחיהם אלא גם לארץ שה' הבטיח להם. על גד וראובן להישאר נאמנים לא רק לכך שאחיהם יקבלו את נחלתם, אלא גם לה', לתכניתו ההיסטורית של ה' ולאחריות שלהם כלפי ה' במסגרת הברית. עליהם לפעול לא רק מתוך חמדנות חומרית אלא לפי מערכת ערכים המתאימה לברית וסדר עדיפויות נכון.
 

ה. תיקון מנהיגותו של משה

לסגירת המעגל, הבה ננסה להציב את סיפור בקשת גד וראובן ותגובתו של משה בהקשר של ספר במדבר. חלקו האחרון של ספר במדבר, זה המתאר את מאורעות השנה הארבעים, נראה ברובו כמתאר את הירידה ואולי אף ההידרדרות של מנהיגותו של משה. במי מריבה, משה חוטא והמנהיגות נלקחת ממנו (שם כ', א'-י"ג), ה' מאשים אותו בפירוש בכך שנכשל בקידוש שמו (שם י"ב). בשיטים, בעוד פנחס נוקט בפעולה ומשיג כפרה עבור בני ישראל (שם כ"ה, ז'-י"א), משה נראה כמי שאינו עושה הרבה יותר מאשר לעמוד ולהתבונן (שם, ו'). כל אחד מהם בדרכו, שני הסיפורים ניתנים לקריאה כסיפורים המתארים מנהיג דגול וזקן שזמנו עבר. כביכול, משה הוא מנהיג שהפך להיות מנותק מצאן מרעיתו; כבר אין לו את מה שצריך כדי להניע את העם, להשפיע ולהדריך.
בעוד יש גרעין של אמת המסתתר בקריאה קיצונית זו, והחלק האחרון של ספר במדבר אכן עוסק בחילופי הנהגה, סיפור גד וראובן מספק תיקון חשוב. סיפור זה אמור למנוע מאתנו לייחס חשיבות יתר לשגיאות ואי השלמות של משה.
מבט מהיר בתגובתם של גד וראובן למשה, מה שניתן לחשוב עליו כעל הצעתם המתוקנת של שני השבטים (שם ל"ב, כ"ה-כ"ו), מצביע על כך שלמילותיו של משה היתה השפעה וכי נקודת מבטו חלחלה אל הצעתם החדשה והמשופרת. הבה נבחן כמה מן הפרטים. בהגדירם עצמם כ"עבדיו" של משה, ניסוח הנושא עימו הקשר של נאמנות ודבקות, הם מסכימים לעשות כפי ש"אדונם" "מצווה" (שם, כ"ה). הילדים, הנשים והמקנה יישארו בעבר הירדן המזרחי בעוד הם עוברים כחלוץ "לפני ה' " (שם, כ"ו). הם מציבים את משפחותיהם לפני מקניהם, את משפחותיהם ועתידם לפני עושרם. הם מכירים כעת כי האחריות שלהם היא כלפי ה' וכי נאמנותם צריכה להיות נתונה לתכניתו ולעמו. לבסוף, בתגובה הרשמית שלהם לחזרה של משה על תנאי העסקה בפני יהושע, אלעזר וההנהגה כולה (שם, ל"ב), גד וראובן חוזרים שוב על ביטוי המפתח "לפני ה' " וחוזרים כהד על ההגדרה של משה את חלקתם כ"אחוזה". בקצרה, הם מקבלים את תנאיו של משה, והעסקה נחתמת.
בניגוד בולט למי מריבה ושיטים, הנהגתו של משה זורחת בסיפור זה של בקשת גד וראובן. כשהוא נושא ונותן על פשרה עם גד וראובן, משה מחנך ומוכיח, מלמד ומוביל. הוא מונע קרע בעם, ומשמר את הכללתם של גד וראובן באומה. הוא מקדם את שליחותו, ממשיך להוביל את העם אל נחלתם ומשמר את יחסי הברית של העם כולו עם ה'.
 

לעיון נוסף

  1. השיעור לעיל מאמץ גישה מסוימת לגבי גבולות ארץ כנען. א) קראו במדבר כ"א, כ"א-ל"ה ודברים ב', כ"ו-ל. בטאו כיצד או האם פסוקים אלו תומכים בגישה זו. כעת קראו את שמות ג': י"ז וראו בראשית ט"ו, י"ח-כ"א. מהי הבעיה? ראו אבן עזרא על במדבר ל"ב, י"ד לפתרון. ב) ראו רמב"ן על במדבר כ"א, כ"א. השוו את גישתו לזו שננקטה בשיעור. ג) קראו את שמות ג', י"ז ובראשית ט"ו, י"ח-כ"א. השוו את שתי הרשימות. כעת ראו רש"י בראשית ט"ו, י"ט. כיצד פותר רש"י את הבעיה? ראו במדבר כ"ד, י"ד-כ"ה. האם פסוקים אלו תומכים או מערערים את גישתו של רש"י? נסו לחשוב על גישה חילופית.
  2. קראו יהושע כ"ב, א'-ל"ד. א) שימו לב היטב לכ"ב, כ"א-כ"ה. שקלו את העובדה כי במזרח התיכון העתיק אלוהויות שויכו לחבלי ארץ. נסו לנסח מחדש את המורשת המשותפת של משה ושל שנים וחצי השבטים שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי. ב) קראו מחדש את יהושע כ"כ: י'-י"ב, ט"ו-י"ז, ל-ל"ב. כעת ראו במדבר כ"ה, א'-ט'. באיזו דרך קשורות שתי הפרשיות האלו?
  3. קראו את במדבר ל"ב, ג'-ה' וכן ל"ב, י"ז-י"ט. כעת ראו ל"ב: כ"ב, כ"ח-כ"ט, ל"א-ל"ב. נסו להסביר את השימושים ב"אחוזה" ו"נחלה" לפי התיאוריה מוצגת בשיעור. האם ניתן לקיים את התיאוריה? כעת ראו ל"ב, ל' ורמב"ן על ל"ב, כ"ט. נסו לחבר את זה עם התיאוריה שאומצה בשיעור.
  4. ראו בראשית ל"ו, ו-ח'. קראו את בראשית י"ג, ה-י"ג ובמדבר ל"ב, א'-ה'. א) הסבירו כיצד הקשרים מחזקים את הטענה כי לוט התיישב מחוץ לארץ כנען ואת טבעה הבעייתי של בקשת גד וראובן. ב) כעת ראו ל"ב, ל"ג. ראו אבן עזרא ורמב"ן ל"ב, ל"ב-ל"ג. שימו לב לתיאוריות שלהם בנוגע לכניסתו של מנשה. לאפשרות אחרת, שימו לב לנוכחות צאצאיהם של לוט ועשו בעבר הירדן המזרחי וראו בראשית מ"ט: ב'-ד', ל': ט'-י"א, מ"ח: י"ב-י"ט.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב חנוך וקסמן, תשע"ג
תרגום: חנה גלזנר
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*