איחוד הערכים והמידות – המשך (טז)

  • הרב אוריאל עיטם

ראינו כי למרות העובדה שאברהם אבינו מממש את ערך החסד ונתינת המקום לזולת, שעומד ביסוד הבריאה, עם ישראל אינו נבנה מאברהם בלבד. יש צורך גם במידות המאזנות של יצחק ושל יעקב. רק כשמצטרפים מידות הדין והרחמים למידת החסד נוצר הבניין השלם.

הדברים אמורים לא רק בנוגע למידת החסד, אלא בנוגע לכל ערך – לא נכון לממש שום ערך באופן טוטאלי, תמיד יש צורך באיזון. עיקרון זה הוא מיסודות קבלת האר"י: בראשית הבריאה היה עולם התוהו, שבו הופיעו כל הספירות-המידות הא-לוהיות, אלא שכל אחת אמרה "אני אמלוך" ורצתה לשלוט בכל. עולם התיקון בנוי על איזון וסדר בין המידות, העמדת כל מידה על מקומה הנכון. מניטו מקשר זאת גם ליסוד האלילות: כל אליל הוא כוח רוחני בעולם, ומשמעות העבודה הזרה היא הענקת שלטון בלתי מוגבל לכוח יחידי. בעיה זו מאפיינת גם את הדתות שקמו בהמשך ההיסטוריה, הנצרות והאיסלאם, ובולטת גם בקרב תנועות בדורות האחרונים, כגון הסוציאליזם והקומוניזם. קידוש מוחלט של ערך אחד מביא לחורבן.

 

התנועה לאיחוד: מדור הפלגה לאבות

תופעת הפילוג בין הערכים מתחילה מדור הפלגה. אם אצל קין והבל זיהינו את כישלונו של האדם בנתינת מקום לאחר, בדור הפלגה נכשל האדם בהכרה בערכים אחרים. האנושות הפכה ממערכת אחת להרבה כוחות שונים, שכל אחד עומד בפני עצמו. היא איבדה את המשפחתיות שלה, את היכולת להכיל גוונים שונים ולמצוא את היחס הנכון ביניהם, והתפרקה לכל הכיוונים.

אחרי ההתרסקות של דור הפלגה, הוצעו שני פתרונות למשבר: הפתרון של נמרוד והפתרון של אברהם. נמרוד שאף לצבוע את כולם בגוון אחד, תחת שלטונו הבלעדי; שכולם יהיו אותו דבר, תוך התעלמות מהשוני בין הגוונים. אברהם, לעומתו, ניסה לבנות חברה מאחדת, חברה שבה אנשים נותנים מקום זה לזה. שאיפתו הייתה שהאחדות תתפשט לכל האנושות, וייווצר מצב שבו כל עם שומר על הגוון המיוחד שלו, ובכל זאת מתקיימת הרמוניה בין כל העמים.

אנושות דומה לזר פרחים. לכל פרח בזר יש מקום וחשיבות, ואם אותו סוג פרח חסר, הזר אינו שלם. הזר של פרויקט המלכויות, כפי שהוא בא לידי ביטוי לראשונה עם נִמְרֹד הוא אוניפורמי. יש בו מקום רק לסוג פרח אחד. הזר של פרויקט המשיחיות של ישראל הוא רב־גווני, מורכב משבעים פרחים מסוגים שונים, ויחד הוא מבחינת זר אמִתי. תפקידו של ישראל הוא להיות הגורם המאחד, המחזיר את הזר כזר. משימתו של ישראל כפולה: קודם כול להשיג אחדות פנימית, ומתוך אחדות זו לאחד את האנושות כולה, קרי לאחד אותה כך שיהיה מקום לכל אחד ואחד, לכל משפחה ממשפחות האדמה, ולהביא לידי ביטוי מלא ואותנטי את הגניוס המיוחד שבה.   (סוד מדרש התולדות ד, עמודים 185-190)

בשלב הראשון של המהלך, הייתה נחוצה עבורו מידת החסד. מניטו מציין שאברם הפך לאברהם בגיל מאוחר, הוא לא נולד אברהם. לא בתחילת דרכו הוא הופיע במלוא קומתו כאברהם העברי, אלא בכל שלב ושלב הוא בנה בעצמו קומה נוספת, עד שנעשה ראוי לייסד אומה שתורכב מכל המידות. בתקופה שבה עדיין נקרא אברם, הוא דבק באופן טוטאלי במידת החסד, ובתור אברהם הוא נתן מקום גם למידת הדין. אנו מוצאים זאת למשל בתפילתו של אברהם על סדום: מצד מידת החסד המופלגת הוא התפלל שהרשעים לא יאבדו, אך הוא ידע לשים גבול לתפילתו. אם אין מספיק צדיקים בעיר, הדין נותן שהיא תחרב. בהמשך מופיעה מידת הדין בעקדת יצחק: תשעה ניסיונות שנתנסה אברהם היו קשורים למידת החסד, והניסיון האחרון בא לגלות באברהם את מידת הדין. הוא בחן את יכולתו של אברהם לשים גבול לאהבתו, לנהוג הפוך ממידתו ולהפסיק את קיומו של האחר-בנו. במידה מסוימת, ליצחק היה קל יותר בעקדה מאשר לאברהם; היכולת להיענות לצו ה' ולעקוד את הבן תלויה במידת הדין. בסוף העקדה מתגלה "כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, י"ב), כלומר שאברהם מכיל בקרבו גם את ולא רק את אהבתו.

הזכרנו שמהלך איחוד הערכים במשפחת האבות הושלם אצל בני יעקב. לזה התכוונו חז"ל במדרש על קריאת "שמע ישראל" מפי השבטים סביב מיטת יעקב (פסחים נו.). לאורך כל השנים ריחף סימן שאלה מעל המשפחה: האם ייווצר בניין שלם? או שמישהו ייפלט החוצה? אך בסוף דרכו של יעקב, מתברר שעם כל השוני בין הגוונים של בניו, כולם קוראים בשם ה'. בזאת הם מיישמים באופן מלא את איחוד הערכים והמידות: אף שהם אנשים שונים שכל אחד מהם נושא דגל אחר, מתוך כל הערכים השונים מתגלה שה' א-לוהינו ה' אחד. זהו תפקידם של בני ישראל עד היום: האבות הורישו לנו את המידות, ותפקידנו לאחד ביניהן.

 

איחוד המידות – הבשורה של התורה

בכל פעם שתנועה דוגלת בערך מסוים ונלחמת עליו, זה נובע מהערך שחסר לה. האיסלאם מתאפיין בדין, בגבורה ובאכזריות, דווקא מפני שמידת החסד כבר נטועה בו. הוא מתאפיין בחוסר גבולות מוחלט, הן בנוגע למעשי חסד רצויים כמו הכנסת אורחים, והן בנוגע לתחום המשפחה והעריות. זו מידת החסד של אברהם שהוא קיבל דרך ישמעאל, והגבורה היא זו שחסרה לו. הנוצרי נלחם על החסד, מפני שהגבורה כבר נמצאת אצלו, הוא קיבל את אותה מיצחק דרך עשו.

איך עיקרון זה מיושם במשפחתו של אברהם אבינו? אנחנו פוגשים בה שלוש דמויות, ישמעאל, עֵשָׂו ויעקב, וכל אחד הוא אב־הטיפוס של אומה, של תרבות שונה: ישמעאל של האומה הערבית, עֵשָׂו של האומות הנוצריות, ממשיכי דרכה של האימפריה הרומית, ויעקב של ישראל. מהו המוטו המרכזי של החברה הערבית אם לא הדין? מהו המוטו המרכזי של החברות הנוצריות אם לא החסד?

מתגלה אפוא שכל אחד ואחד מגדיר לעצמו אידאל שונה, בהתאם למה שחסר לו במציאות. במציאות עֵשָׂו הוא איש דמים – "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז, מ'). האומות הנוצריות אחריות למלחמות הקשות ביותר, הנוראיות ביותר בעולם. כאשר הנוצרי מגדיר את האידאל שלו, הוא מדבר על החסד משום שזה חסר לו. הדת המרכזית באותן אומות מבוססת כל כולה על ערך זה. העולם הערבי מאמץ דת המבוססת כל כולה על ערך הדין משום שהוא מרגיש שערך זה בעיקר חסר לו. לא צריך ללמד ערבי מהי הכנסת אורחים, מהו חסד. הוא יודע זאת. אולם חסד זה אינו מאוזן על־ידי הערך ההופכי, הדין. לכן הוא שם כאידאל את הערך החסר לו.

אפשר גם לומר שכל אחד מכיר את הקב״ה דרך מידה אחרת. הנצרות רוצה להכיר את הקב״ה דרך החסד, והאסלאם דרך מידת הדין. מה לגבי ישראל? אנחנו מבקשים להכיר את הקב״ה דרך כל המידות בבת אחת. אנחנו מבקשים לאחד את כל המידות. האידאל של ישראל הוא האחדות. כל מי שמכיר את המציאות העכשווית ואת ההיסטוריה של עמנו יודע שמידה זו חסרה לנו באמת.   (סוד מדרש התולדות ד, שם)

כל התנועות הללו, שמחוץ ליהדות, אינן זקוקות לתורה. בשביל להניף דגל אחד ולדבוק רק בו – לא צריך תורה. כל מעשה יכול להיבחן על פי השאלה אם הוא משרת את אותו הערך. הצורך בתורה נובע קודם כל מהדרישה לאיחוד המידות. בני נוח לא הזדקקו לתורה, אלא למצוות אחדות שמאפשרות לקיים את משוואת האחווה, כך שיהיה אפשר לחיות זה לצד זה. מטרתן היא לפנות מקום לאחר ברמה הבסיסית, אבל הן משאירות אותו אחר, משאירה את הכוחות מפולגים. התורה שואפת ליותר מזה: לא רק לתת מקום לאחר אלא גם לאחד. מבט כולל זה יכול להגיע רק על ידי גילוי א-לוהי. זה בא לידי ביטוי על ידי ריבוי מצוות המבטאות ערכים שונים, וביניהן גם מצוות שבעצמן כוללות איזון בין ערכים. התורה שבעל פה פיתחה זאת, ודנה בפסיקת ההלכה נכון לכל מצב ומצב. פעמים שבמציאות כלשהי חל איסור תורה, אבל ברגע שהמציאות משתנה ומתעורר צורך גדול, נפסק שהאיסור מותר. השינוי שנוצר מכניס לתמונה שיקול אחר, ערך אחר, והוא גובר ביחס לאותה מציאות. ההלכה בוחנת את כל השיקולים. כך בנויה כל ספרות התורה שבעל פה: הגמרא מעמידה אוקימתות כדי ליישב בין משניות וברייתות, כלומר מסבירה את העיקרון הטהור שכל אחת באה ללמד, כשמנטרלים את כל השיקולים הצדדיים. אבל העבודה של הגמרא ושל הפוסקים אחריה היא בכיוון ההפוך – לשקלל את כל העקרונות, לבחון את כל השיקולים ולהגיע להכרעה ההלכתית. בספרי הפוסקים נראה שיש הלכה אחת, אבל בספרות השו"ת רואים את הפסיקות המורכבות והמאזנות.

אם כן, המעבר משבע מצוות בני נוח לתרי"ג מצוות אינו רק החמרה, אינו רק הוספת מצוות רבות, אלא גם מעבר מהותי – מתורה שעניינה רק לאפשר קיום לבני האדם, לתורה שמכוונת את איחוד כל המידות.

 

אהבת ישראל

שלב האבות היה נחוץ, אי אפשר היה להגיע לאיחוד המידות בלי להופיע כל מידה בפני עצמה. לו נאמר לנו מראש להכיל חסד, דין ורחמים, היינו חיים את שלושת הערכים הללו באופן בינוני ופושר. לא היינו הולכים עם שום ערך עד הסוף, והתוצאה הייתה יישום של כל ערך באופן מוגבל כך שלא יפגע באחרים. לכן היינו זקוקים בראשית הדרך לשלוש דמויות מופת, שכל אחת מהן תממש מידה אחת בעוצמה אדירה. האבות היו השלב הראשון בדרך לאחדות המידות, והשלב השני היה נתינת התורה המלמדת את דרך האחדות הנכונה.

יש גם מרכיב שלישי: אהבת ישראל. עם ישראל בנוי מגוונים שונים כדי לבטא את כל המידות. מבנה זה של העם יצר מתחים רבים לאורך ההיסטוריה. במהלך הדורות הופיעו בעם ישראל תנועות שונות ואפילו סותרות – המשיכה לפילוסופיה מול המשיכה לנסתר, החסידות מול ההתנגדות ועוד. המתח הוא רצוי, כי כל תנועה בפני עצמה יכולה להביא נזק אם תעבור את גבולה, והתנועה הנגדית מאזנת אותה; אך כדי להופיע את האחדות בין כל הכיוונים דרוש יחס של אהבה. הגוונים באים לידי ביטוי גם על ידי קיבוץ הגלויות – עם ישראל התפזר לכל קצוות תבל, וכעת חוזר למקום אחד כשהוא נושא את כל התרבויות בעולם. נוצרת כאן מעבדה לאיחוד תרבויות שאין דומה לה בכל האנושות:

דרך שני יהודים שעלו לארץ, נפגשים למעשה שני גוים שונים, שתי תרבויות שונות, שתי צורות להיות אדם: האשכנזי פוגש את הספרדי, הספרדי את התימני, הרומני את העירקי, האמריקני את הטוניסאי וכו׳. כל זה קורה אחרי כמעט אלפיים שנה במסגרת האוטובוס, במסגרת ועד הבית, במסגרת בית הספר וכו׳. אין דוגמה דומה בעולם כולו. רק בארץ ישראל נבנית חברה המאחדת את כל הערכים של ה״אדם״, ובשלב ראשון לטוב ולרע. המשימה קשה ועלינו לעלות את הניצוצות הטובות, לקחת את הדברים החיובים, לאחד אותם על־פי כללי התורה ולהשליך לפח ההיסטוריה את הדברים הרעים.

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', כ"ז). המבחן שלנו הוא פשוט: האם אנחנו נצליח לבנות חברה שבה מיושמים כל הערכים במידת האיזון הנדרשת, שבה כל אחד ימצא את מקומו ויוכל להוציא אל הפועל את כל הפוטנציאל שבו? זהו התיקון המצופה מדורותינו.   (סוד מדרש התולדות ד, עמודים 81-82)

האתגר שלנו, אומר מניטו, הוא לאחד את כל המידות על פי התורה, ולבנות חברת מופת. לעשות מכל האנושות זר פרחים.