אינהו אכלי ואנן לא משהינן?!

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף מג – אינהו אכלי ואנן לא משהינן?!

כחלק מהדיון בדברי רבי בעניין חמץ וחמץ נוקשה (חמץ שאינו ראוי לאכילה) האסורים מהתורה, מבאר רב יהודה ברייתא:

דתניא: שיאור ישרף, ונותנו לכלבו. והאוכלו - בארבעים.
הא גופא קשיא! אמרת שיאור ישרף - אלמא: אסור בהנאה. והדר תני: ונותנו לפני כלבו - אלמא: מותר בהנאה!
- הכי קאמר: שיאור ישרף - דרבי מאיר לרבי מאיר, דרבי יהודה לרבי יהודה. ונותנו לפני כלבו - דרבי מאיר לרבי יהודה.

מהסתירה בברייתא רוצה רב יהודה להוכיח את הטענה הבאה: כל אחד מהתנאים מגדיר שיאור ומחייב על שריפתו אלא שלדעת רבי מאיר שיאור הוא מהרגע שהכסיפו פני הבצק ורק כשמתחילים הסדקים נעשה הבצק לחמת, ואילו לדעת רבי יהודה גם בצק שהכסיפו פניו עדיין ראוי למצה – רק כשהבצק מתחיל להיסדק הוא קרוי שיאור, לדעתו חמץ גמור הוא מהרגע בו הסדקים מתערבבים. על כן, לדעת רבי יהודה מה שמגדיר רבי מאיר כשיאור עדיין נחשב למצה ומותר בהנאה

מדברי הברייתא 'להאכילו לכלב', אנו למדים כי מותר ליהנות מהבצק אך לא לאוכלו; רצוני לומר, רבי יהודה מסכים עם רבי מאיר שמדרבנן אסור לאכול שיאור, שהוא בצק שהכסיפו פניו, על פי הגדרתו של רבי מאיר. כך אנו למדים גם במסכת חולין (דף כג ע"ב), שמצה מבצק זה כשרה לכתחילה – והיא נחשבת כ'מצה מעלייתא'. היינו, לדעת רבי יהודה , מהתורה מותר לאכול בצק זה אולם חכמים אסרו על האכילה ולא אסרו הנאה.

מדברים אלו ניתן לומר כי כל דבר שאינו אסור בפסח מן התורה אלא רק מדרבנן – נאסר רק באכילה אבל לא בהנאה. לדוגמה, למי שאינו אוכל קטניות בפסח - אין כל איסור בהנאה מהם. ואכן, באופן זה כתב רבי ישראל איסֶרלן בן פתחיה אשכנזי (תרומת הדשן קיג,) ורבי משה איסרליש (שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א) ופוסקים נוספים.

הרב ירון בן צבי