איסור השימוש בברזל בבניית המזבח

התורה מתייחסת לאיסור השימוש בברזל בבניית המזבח בשני מקומות:

"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה"           (שמות כ', כא).

"ובנית שם מזבח לה' אלוקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל... אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך והעלית עליו עולות לה' אלוקיך"                                          (דברים כ"ז, ה-ז).

כך, כאשר בא שלמה לבנות את הבית הראשון, אומר הנביא:

"והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו"        (מלכים א ו', ז).

נציין כי בפשט הדברים, שלמה מרחיב את האיסור לכלל המקדש, והכתוב מציין כי לא נשמע קולו של אף כלי ברזל בשטח בניית הבית. אחת ההבנות האפשריות להרחבה זו קשורה בתפיסת קדושת המקום. בימי שלמה, נתחדשה לראשונה בחירת מקום על ידי הקב"ה, ולכן שלמה בוחר לא להשתמש בברזל בכל שטחו של הר המוריה, מפאת קדושת המקום שנתחדשה לראשונה בימיו.

המשנה במידות מתארת את בנין הבית השני ואומרת:

"אחד אבני הכבש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם וחופרין למטה מהבתולה ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה לכל דבר. נפגמה אחת מהן היא פסולה וכולן כשרות ומלבנים אותן פעמים בשנה... לא היו סדין אותן בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסול שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך"                                          (פ"ג, משנה ד).

שוב עולה כי איסור השימוש בברזל, הינו נושא יסודי בבניין המזבח והמקדש, הן במשכן הן במקדש ראשון והן בימי בית שני.

הגדרת האיסור

מן המכילתא עולה כי האיסור הינו רק בגזית שהונף עליהן ברזל - כלומר נגדעו על ידי ברזל. אולם כפי שראינו המשנה במידות פוסלת כבר בנגיעת הברזל באבנים.

הרמב"ם מתייחס לאיסור בהלכות בית הבחירה ואומר:

"כל אבן שנפגמה כדי שתחגור בה הציפורן כסכין של שחיטה הרי זו פסולה לכבש ולמזבח שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה'. ומהיכן היו מביאין אבני מזבח מן בתולת הקרקע, חופרין עד שמגיעין למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובניין ומוציאין ממנו האבנים או מן הים הגדול ובונין מהם.

אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים. כל אבן שנגע בה הברזל אעפ"י שלא נפגמה, פסולה לבנין המזבח ובנין הכבש, שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחללה. והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית. והבונה אבן פגום עובר בעשה"          (פ"א, יד-טו).

הרמב"ם מרחיב את האיסור, ואוסר כל מגע עם ברזל. ישנה כאן הרחקה מוחלטת, כדי למנוע כל קשר עם ברזל במזבח.

השלכה מקורית ומענינת ביותר לקביעת התורה כי "חרבך הנפת עליה ותחללה", מובאת בדברי החזקוני בנוגע למליקת ראשו של העוף בעולת העוף:

"בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח אבל לא בסכין כדכתיב 'כי חרבך הנפת עליה ותחללה'"

                                           (ויקרא א, ט"ו ד"ה ומלק).

לכאורה, יש מקום לשאול והרי שחיטת כל הקרבנות נעשית בדרך כלל בטבעות הנמצאות מצפון למזבח ובקרבתו, ושם משתמשים בסכין לשחיטה עצמה! במה שונה מליקת העוף משחיטת בעלי החיים בשאר הקרבנות?

התשובה לכך טמונה בדברי הגמרא בזבחים (סה.) שם נאמר: "ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח, אף מליקה בראש המזבח". כלומר, ייחודיות מליקת העוף הינה שהיא נעשית בראש המזבח עצמו.

לפי זה, אומר החזקוני כי בראשו של המזבח אין להשתמש בסכין "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". אמנם הכהן לא היה נוגע בסכין בגופו של מזבח, אבל עצם הקרבה לראשו של המזבח נחשבת לענין זה כנגיעה בגוף המזבח. ועל כן, אין להשתמש בסכין במליקת העוף, והיא צריכה להיעשות על ידי הכהן בעצמו.

מהי גזית?

שורש המילה 'גזית' הינו ג.ז.ה. הקרוב לשורש ג.ז.ז. - אבני גזית הן אבנים גזוזות- מסותתות.

וכך לשון המכילתא על אתר:

"לא תבנה אתהן גזית, אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהן ברזל".

ומבאר הראב"ע בפירושו הארוך כאן:

"וגזית מגזרת 'על גזזי צאנו' (בראשית לח, יב) 'כי גז חיש' (תהילים צ, י) וכן 'נגזזו ועבר' (נחום א, יב) והטעם כמו כריתה, רק אבנים שלמות כמו שהן נבראות".

מלשון האב"ע משתמע כי יש עניין באבני המזבח שתהיינה שלמות כפי שהן נבראו, כלומר שלא תהיה בהן נגיעת אדם, שכביכול החותם האלוקי בהן יהיה ברור וניכר.

על פי הסבר זה, יתכן שניתן להבין מדוע האיסור נאמר דווקא לגבי המזבח. דווקא לגבי הכלי המבטא יותר מכל במקדש את עבודתו של האדם, את הרמתה של האדמה כביכול כלפי השמים, נאמר הציווי המיוחד. ודווקא הכלי המבטא את הפניה האנושית של האדם כלפי ה', צריך להיות כזה שלא נגעה בו יד אדם אלא אבנים שלמות כמו שהן נבראות, כשהן מבטאות את המציאות האלוקית הטבעית.

מדוע נאסר לבנות את המזבח אבני גזית?

א. מזבח מאריך ימיו של אדם וברזל מקצר ימיו של אדם

התשובה הפשוטה לשאלה זו, ניתנה על ידי התורה: "כי חרבך הנפת עליה ותחללה". המכילתא על אתר מרחיב ואומר:

כי חרבך הנפת עליה, מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר, המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך. רבן יוחנן בן זכאי אומר, הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה, אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואוהו פורענות"        (מכילתא).

רבי שמעון בן אלעזר רואה ניגוד מהותי ביותר בין המזבח לברזל, ועל כן אין רשות להניף המקצר על המאריך. מהי כוונתו של רשב"א כי המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם?

ניתן לומר כי מזבח הוא מקום תיקון וכפרה על חטאיו של האדם, ובכך הוא בא להאריך את ימיו. באופן דומה לכך אומר הירושלמי:

"'וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים' - אמר ר' יודה בן פזי מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר הלוואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה, הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, וכתיב מזבח אדמה תעשה לי - מה אדם שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח"      (נזיר פ"ז הלכה ב).

כלומר, דווקא בריאתו של האדם מן האדמה ממקום המזבח, יכולה להקנות לו עמידה. כך גם בעניינינו, על ידי אפשרות הכפרה מאריך המזבח את שנותיו של האדם, ואילו החרב באופן פשוט המשמשת במלחמה מקצרת את ימיו של האדם מפני שהיא הורגת.

בצורה דומה, בעל ספר החינוך מנמק את האיסור בצורה כללית ואומר:

"משורשי מצווה זו שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסיבתו תבוא לנו מחילת העוון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכור זה הדבר נצטווינו שלא לעשות בו דבר כלל בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם"       (מצווה מ').

ב. אבני המזבח מטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים^[1]

כיוון אחר עולה בדברי רבן יוחנן בן זכאי. ריב"ז דורש את הפסוק "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלוקיך והעלית עליו עולות לה' אלוקיך" (דברים כ"ז,ו), והוא דורש את כי האבנים צריכות להיות שלמות - במובן של אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. למה הכוונה?

ניתן לומר באופן כללי כי עיקרו של כל קרבן הינו קירבה בין האדם לקב"ה, בין אם זה קרבן תודה, נדר ונדבה, בין אם זה קרבן בעקבות חטא (עולה, חטאת או אשם) ובודאי אם זהו קרבן שלמים שבהגדרה עניינו הוא השלום. בנוגע לקרבן השלמים הדבר נאמר במפורש גם על ידי ר' שמעון בתוספתא:

"שלמים שהכל שלום בהן, מהן למזבח ומהן לכהנים ומהם לבעלים"   (זבחים פי"א הלכה א').

כלומר, בעצם העובדה שקרבן השלמים מתחלק חלקו למזבח, חלקו לכהנים וחלקו לבעלים, יש בו צד של שלום, וזאת מעבר לעובדה שהוא מובא לפעמים למקדש כנדבה.

מבחינה זו, כל קרבן מצד עצם ביטוי הקרבה הבלתי אמצעית הגדולה שלו - מביא שלום.

אפשרות ארת להבין את השלום שמביא המזבח הינה בגלל הקרבנות שתכליתם תיקון החטא וכפרתו.

מציאות החטא הינה מציאות של פירוד בין ישראל, בין ציבור, או בין יחיד לבין הקב"ה. תיקונו של החטא על ידי הקרבת קרבן, מבטא צד של איחוד מחדש, של חיבור לאחר התרחקות בין המקריב לקב"ה, ובמובן זה יש כאן צד של שלום.

מענייו כי בהמשך המכילתא בעצמה מביאה מימרא נוספת של רבן יוחנן בן זכאי בעניין זה המשלימה את דבריו לעיל:

"כי חרבך הנפת עליה ותחללה, מכלל שנאמר כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, יכול לא יהיו פסולות אלא אם כן נתגזזו בחרב, ת"ל לא תניף עליהם ברזל הרי ברזל כחרב. אם סופנו לעשות ברזל כחרב. מה ת"ל לא תניף עליהם ברזל הרי ברזל כחרב. אם סופנו לעשות ברזל כחרב מה ת"ל כי חרבך הנפת עליה? זו היא שרבן יוחנן בן זכאי אומר, מה ראה ברזל ליפסל מכל מיני מתכות כולן, מפני שחרב נעשית ממנו, חרב סימן פורענויות, ומזבח סימן כפרה, מעבירין דבר שהוא סימן פורענות מפני דבר שהוא סימן כפרה. והלא דברים קל וחומר, ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות כפרה בין ישראל לאביהם שבשמיים, אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגע בהם אחד מכל מזיקין שבעולם" (מכילתא דרשב"י פ"כ).

המדרש עומד על היחס בין ברזל לחרב. הברזל נפל מכל מיני מתכות כולן מפני שחרב נעשית ממנו, ואילו עיקרו של המזבח הינו סימן כפרה שזהו תיקון למשמעות החרב - פורענות.

הרב הירש כדרכו מנסה ללמוד את המשמעות הסמלית של המתכות בכלל ובמקרה זה של הברזל:^[2]

"המתכת החזקה ביותר לפי הדעה המקובלת, שאי אפשר להתגבר עליה ואי אפשר להרוס אותה, היא הברזל, וגם יש מידות כאלו לנחושת. כך מבטיח ה' לירמיהו הנביא: 'ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת' (ירמיהו א',יח). הבהמות מתואר: 'אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל' (איוב מ',יח). על הלויתן הוא אומר: 'ייחשב לתבן ברזל לעץ רקבון נחושה' (שם מא, יט). כמו כן מתאונן איוב: 'אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש' (שם ו,יב). שמים וארץ הקפואים נקראים: 'ונתתי את שמים כברזל ואת ארצכם כנחושה' (ויקרא כו,יט), וגם: 'והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל' (דברים כח, כג). ישעיהו הנביא אומר אל בית יעקב: 'מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה' (ישעיה מח,ד). כך רואים אנו, שבאופן מליצי מתוארים ברזל ונחושת כשיא של קושי וחוזקה. הוכחה קולעת, שכל המקדש וכליו מהווים סמלים, נמצאים בפרט מסוים חשוב. כאן נאמר בפירוש, שהבניין וגם אופן הבנייה מסמלים משהו לישראל. כתוב: 'ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הפת עליה ותחללה' (שמות כ,כה). כמו כן כתוב בבניין בית המקדש הראשון: 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו' (מלכים א ו, ז). חז"ל אומרים: 'לא תבנה אתהן גזית: אין גזית אלא גזוזות, שהונף עליהן ברזל... מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם וברזל לקצר שנותיו של אדם. אינו רשאי להניף המקצר על המאריך' (מכילתא יתרו)".

ג. חשש עבודה זרה

ישנם ראשונים שפירשו את האיסור באופן שונה. לאחר שהרמב"ם מזכיר את הטעם המובא במכילתא לפיו אין דין המקצר שיונף על המאריך הוא כותב:

"וזה טוב על צד הדרשות... והסיבה זו מבוארת וזה שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהדמות בהם. אמר מזבח אדמה תעשה לי ואם אפשר עשותו בלתי אבנים והיו בצורתם הטבעית לא ייחצבו"

                                                              (מורה נבוכים ג', מה).

כלומר, לפי הרמב"ם, הסיבה לאיסור בניית מזבח גזית והציווי לעשות מזבח אדמה, נובע מהאיסור להידמות לעובדי עבודה זרה שכך היו בונים את מזבחותיהם.

בכיוון דומה כותב הרשב"ם על אתר:

"כי כשבונין אותן גזית בכלי ברזל רגילין המסתתין לעשות בהם ציורים וצלמים כדכתיב בישעיה גבי צלמים 'חרש ברזל מעצב ופועל בפחם ובמקבות יצרהו יתארהו בשרד יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו' (ישעיה מד, יב-יג)" (שמות כ', כ).

גם הרשב"ם מזכיר בנימוק המרכזי את הדמיון לעובדי עבודה זרה שהיו עושים בהם ציורים וצלמים.

האב"ע בפירושו הארוך על אתר אומר:

"ועל דרך הסברא, אולי היה כן כדרך הפגול, בעבור שהיה קרב לגבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קדש שהקדיש, אם ישאר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה, אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת מן האבנים לע"ג וזה אינו כבוד. וראינו שהכהן צריך לכפר על המזבח".

גם הוא חושש כי אולי יחולל הנכרת מן האבנים לעבודת גילולים וזה אינו כבוד. כלומר גם הוא בעצם מזכיר איסור זה בקשר לעבודה זרה.

אבן-יעקב, חרב-עשיו

הרמב"ן מבאר בהרחבה את הקשר שבין הברזל והחרב לבין כוחו של עשיו:

"ואני אומר כי טעם המצווה [האוסרת הנפת ברזל על אבני המזבח] בעבור היות הברזל חרב, והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשיו, אשר שנאו השם, הוא היורש החרב, שאמר לו: 'ועל חרבך תחיה' (בראשית כז,מ). והחרב הוא כוחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות - הדם והחרב יצליחו, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ד'. וזהו הטעם שהזכירו בכתוב בפירוש, אשר 'לא תבנה אתהן גזית', כי בהניפך אליהם שום ברזל לעשותם כן, הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה" (שמות כ', כא).

הרב אודס, במאמרו 'הצדדים האנושיים והאלוקיים במזבח הנחושת'^[3] מבאר בצורה יפה את הניגוד בין יעקב לעשיו, ובין אבן לחרב. הוא מצטט את דברי המהר"ל המגדיר את הקשר בין ישראל לאבן, ובין הגויים (ביניהם עשיו) והחרב (כך למשל במלחמת עמלק ובניצחון דוד על גוליית).

הרב אודס טוען כי במהותו, הברזל אינו שלילי. לכן, במקדש, הכלים נעשו מברזל, נקודה המסמלת את השראת השכינה של הקב"ה בעולם הזה. לעומת זאת, המזבח מסמל את התרוממות האדם אל ה'. במקום זה, אין מקום לברזל שהרי הזהו מקום ארצי, מקום בו הברזל הינו דבר שלילי.

בהקשר זה מצטט הרב אודס את דברי המדרש האומר כי המתכות במשכן הינן כנגד המלכויות השונות^[4]:

"זהב- כנגד מלכות בבל, כסף- כנגד מלכות מדי, נחושת- כנגד מלכות יון ועורות אילים מאדמים- כנגד מלכות אדום. אמר הקב"ה, אעפ"י שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם, אני מצמיח ישועה מתוך שעבוד. מה כתיב אחריו שמן למאור, זה מלך המשיח שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" (מדרש תנחומא ז' לפרשת תרומה).

המהר"ל (נר מצוה ע' ז-ח) אומר כי ייתכן שהמלכויות נראו כמתכות משום שביקשו לבוא כתחליף למלכות ה' בעולם.

ומוסיף הרב אודס כי כל אחד מארבעת המלכויות בהיותה חסרה יכולה לבטא רק צד מסויים של ההופעה האלוקית השלמה. ועל כן רק ההופעה דרך כל המתכות בהרמוניה מבטאת את ההופעה האלוקית בנאמנות ובשלמות במשכן, ולכן אין מניעה להופעת הברזל במקדש כיון שהוא ניתן על פי השיעור האלוקי.

במה שונה המזבח מכל המקדש כולו שרק בו נאסר השימוש בברזל?

נשאלת השאלה- במה שונה המזבח מכלל מבנה וכלי המקדש שבהם מותר השימוש בברזל ואילו בו שימוש זה אסור?

באופן פשוט ניתן לומר^[5] כי המזבח מסמל את פועלו של האדם כלפי ה', וזאת בניגוד לשאר חלקי המקדש בהם מתגלית בראש ובראשונה השראת השכינה של הקב"ה בביתו.

הרב אודס מנסח עקרון זה כך: אם כלי המקדש מהווים מצע להתגלות השכינה בעולם, הרי שהמזבח הוא ביטוי של התרוממות העולם אל ה' ועם ישראל אינו מבקש לבא כתחליף להופעת ה' בעולם כשאר ארבע המלכויות, אלא כל עניינו להתבטל כלפי הופעתו יתברך ולהמשיך אחריו.

מעניינת כמובן ההבחנה בין כלי ברזל המקבלים טומאה ובין כלי אבן שאינם מקבלים טומאה. האבן היא חלק ישיר של הבריאה האלוקית ועל כן אין היא מעשה אדם. בעוד הברזל מעובד על ידי האדם וזאת ככל הטומאות כולן, הקשורות באופן ישר ומהותי לפועלו של האדם.

 הרב אודס מאיר יפה כי גם בבגדי הכהונה קיימת אבחנה בין אבני השוהם ואבני המילואים, עליהם כתובים שמות בני ישראל, לבין ציץ הזהב עליו כתוב שם ה'.

 יתכן, על פי כיוון זה להציע באופן מושאל^[6] כי בבגדי כהן גדול יש מתכת, ואילו בבגדי כהן הדיוט שהם בגדי שש אין כלל מתכות.

נקודה זו נוגעת בשאלה הכללית האם הכהנים הינם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. ייתכן לומר כי כהן גדול מבטא באופן מובהק את היות הכהנים שלוחי דרחמנא, ואילו כהן הדיוט מבטא יותר את הצד של שלוחי דידן. הסבר זה תואם את החלוקה אותה חילקנו בין מבנה המשכן וובגדי כהן גדול בהם מצויות מתכות המייצגות את הופעת השכינה בעולם, לעומת המזבח בחצר ובגדי כהן הדיוט המבטאים את עבודת האדם כשבמזבח נאסר השימוש בברזל.

החומרים מהם לא נעשה המשכן

לסיום, נציין כי מעבר לאיסור לבנות את המזבח מאבני גזית, ישנם מספר חומרים ידועים בהם לא נעשה שימוש בבניית המשכן. נזכיר דוגמה אחת:

בתחילת הציווי על המשכן התורה מביאה רשימה ארוכה, מפורטת ומגוונת של חומרים המשמשים לבניית המשכן, הכלים ובגדי הכהונה:

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת, ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים, ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים. שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. אבני שהם ואבני מלאים לאפוד ולחשן"   (שמות כ"ה, ב-ז).

על כך מעיר רבנו בחיי:

"ולא מצינו משי בנדבת המשכן. לפי שהוא יוצא מגוף השרף שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור וכעניין שאמרן בתחש"                                            (שמות כ"ה, ג).

ר' בחיי מעיר כאן הערה מעניינת: גם בחומרים המשמשים בנדבת המשכן ישנה הקפדה כי במידה ונזקקים לחומרים הבאים מעולם החי, יש לדרוש שהדבר יבוא רק מחיה טהורה.