איסור מלאכה בחול המועד (ג) - תוקף האיסור

  • הרב אוהד פיקסלר

בשני השיעורים האחרונים עסקנו במקור לימוד איסור מלאכה בחול המועד, ובעקבות כך בשאלת מהות האיסור. דנו במעמד קדושת ימי חוה"מ, ובהבנת רצון התורה כיצד יש לנצל ימים אלו. השבוע נעסוק בשאלת תוקף האיסור, וזאת בעקבות מחלוקת הראשונים בנושא.

דאורייתא או דרבנן

בשיעורים הקודמים למדנו את דרשות התנאים בגמרא בחגיגה. כל התנאים למדו מפסוקי התורה את איסור המלאכה, אך מצאנו בחלק מדבריהם (כדוגמת דרשת ר' ישמעאל) וכן במקבילות של הדרשות במדרשי הלכה, כי חכמים קבעו את גדרי איסורי המלאכה.

ניתן להבין את דרשות התנאים בשתי דרכים: אפשרות אחת היא כי התנאים סוברים שאיסור המלאכה מהתורה, או לחילופין שהאיסור מדרבנן והפסוק אסמכתא בלבד. התוספות על סוגיית הגמרא בחגיגה הבינו כאפשרות השנייה:

"לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא דמפיק ליה מפסוק... וקשה לר"ת דא"כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו  אסור ומקצתו מותר... ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו"ק כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא..."            (ד"ה חולו של מועד).

התוספות מעלים שתי קושיות מרכזיות על ההבנה שאיסור מלאכה מהתורה:

1.        מצאנו שיש מלאכות שהותרו ומלאכות אחרות אסורות. הגדרת המלאכה המותרת והאסורה שונה משבת ויום טוב, ולא מצאנו בתורה חלוקה כזו. דבר זה מסתבר אם אנחנו סוברים שהאיסור מדרבנן.

2.        מלשון סוגיות הירושלמי והבבלי עולה שמטרת איסור המלאכה היא למנוע מאכילה ושתייה בלתי מרוסנת בימים אלו. טעם זה ולשון הסוגיה, מורים שמדובר על איסור דרבנן.

לאור כך תוספות סבורים שהאיסור הוא אכן מדרבנן, אך מנגד מביאים מספר ראיות לכך שהאיסור הוא מהתורה:

"מ"מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכי קאמר התם בריש פירקא לא מיבעיא אבל דרבנן אלא אפילו חולו של מועד דאורייתא, כעין דאורייתא קאמר לפי  שיש לו סמך מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח). ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה, וי"ל לאו משום דלא משתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסברא ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. וכן פירש הריב"ם בשם רבינו יב"א דמלאכה דמועד מדרבנן, ולא כפירוש רבינו שמואל שפירש בערבי פסחים (פסחים  קיח.) גבי כל המבזה את המועדות כגון עושה מלאכה בחוש"מ והא ליתא דמדרבנן הוי וכדפי'...".

שיטת תוספות והריב"ם היא שהאיסור הוא מדרבנן וחכמים הסמיכו אותו על הפסוק. לעומת זאת יש ראשונים שהבינו שהאיסור הוא דאורייתא כדוגמת הרשב"ם שמסביר שכוונת המימרא לגבי המבזה את המועדות היא לחול המועד. לאור כך הבינו תוספות שלשיטתו האיסור מהתורה.

על הקושיות כנגד הגישה שמדובר על איסור תורה ניתן לענות באחת מהדרכים הבאות:

1.        גדר האיסור שונה מאיסור מלאכה בשבת וביום טוב. לא מצאנו חלוקה באיסורי המלאכה בשבת וביום טוב, אך בחול המועד האיסור נובע מהטרחה הטמונה בו ודין זה מהתורה. יש לציין שגם הסובר שאיסור המלאכה מדרבנן יכול להסביר את חילוק המלאכות בדרך זו, והסבר זה אינו רק לשיטות שאיסור המלאכה מהתורה.

2.        יתכן ויש מחלוקת בין הסוגיות, ולפי שיטות התנאים בחגיגה האיסור מהתורה גם אם ישנן סוגיות שעולה מהן הבנה שונה.

נראה שניתן להציע גישה שונה בדברי הרשב"ם שעולה בקנה אחד גם עם השיטות הסוברות שהאיסור מדרבנן. בשיעור הקודם הסברנו שיסוד איסור המלאכה נובע מקדושת היום, והעובדה שימי חול המועד הם חלק ממקרא קודש. לאור כך ניתן להסביר שיסוד איסור המלאכה הוא מהתורה, אך גדריו נקבעו על ידי חכמים. התורה קבעה את קדושת היום, ואת ההלכה שאין לטרוח בימים אלו, אך לא קבעה מה מותר ומה אסור. איסורי המלאכה נאמרו על ידי חכמים כמבטאים את רצון התורה.

הפרשנים אמנם לא הבינו את שיטת הרשב"ם בדרך זו, אך נראה שהסבר זה מתיישב בשיטתו ללא בעיה. בדרך זו נראה שיש להבין את שיטת הרמב"ם:

"חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון הואיל ונקרא 'מקרא קדש' והרי הוא זמן חגיגה במקדש אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל, והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו"                        (שביתת יום טוב פ"ז, הלכה א).

הרמב"ם סובר שאיסור מלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן[1] (בהמשך המאמר נדון בטעמו של הרמב"ם). הרמב"ם סובר שיש לחוה"מ קדושה מדאורייתא שהרי נקרא מקרא קדש, אך איסור המלאכה הוא מדרבנן. חכמים קבעו את איסורי המלאכה בעקבות הקדושה שחלה בימים אלו, ויתכן וניתן להראות את הקדושה גם בדרכים אחרות[2].

גם אם איסור מלאכה מדרבנן, יתכן ואדם שעובר עליו יעבור איסור דאורייתא. אם אנו מבינים שיש קדושה מדאורייתא למועד וחכמים ישמו זאת באיסור מלאכה, אדם שעושה מלאכה מבטל את קדושת המועד שהיא מדאורייתא. הסבר זה יתכן ע"פ דברי הרמב"ם שיסוד הקדושה הוא דאורייתא משום מקראי קדש, אך האיסורים הם מדרבנן.

דאורייתא על ידי חכמים

תוספות הבינו ששיטת הרשב"ם היא שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מהתורה. ישנם ראשונים נוספים שסוברים כדרך זו. הבית יוסף מסכם את שיטות הראשונים, אך יש לשים לב שחלק מהראשונים כתבו זאת במפורש ואילו בחלק מהראשונים מדובר על היסק אפשרי אך אינו הכרחי:

"...ומיהו כתב בשם רבי אליעזר ממיץ (יראים השלם סו"ס דש) דחול המועד אסור במלאכה מדאורייתא ורבינו כתב בסימן תקל"ו דלרב אלפס מלאכת חול המועד  היא מדאורייתא ושם (רסד: ד"ה ומיהו) אכתוב שאיני יודע מנין למד רבינו שהרי"ף סובר כן...."            (סימן תקל).

הרי"ף במסכת חגיגה הביא את דרשות התנאים, ומכך הסיקו הבאים אחריו שהאיסור לשיטתו הוא מהתורה. הבית יוסף מבין שאיסור מלאכה הוא מהתורה:

"ולע"ד נראה דאיסור מלאכה בחול המועד דבר תורה כדמשמע בסוגיא שבפרק אין דורשין (חגיגה יח.) אלא שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם..." (ב"י סימן תקל).

הבית יוסף סובר שהאיסור מהתורה אך יש לו גדרים שונים, ויתכן כי איסור מהתורה יהיה מותר לעיתים ואסור בזמנים שונים. הביאור הלכה (סימן תקל ד"ה ומותר במקצתו) סיכם את שיטות הראשונים השונות, ומסיק כשיטות הסוברות שמדובר על איסור תורה. בעקבות כך הוא כותב שיש להחמיר במקרה של ספק, לפי הכלל ספק דאורייתא לחומרא. הוא מסיים את דבריו שבעקבות כל ראשונים אלו אין למהר להקל, אלא לצורך גדול[3].

שיטת ביניים מובאת בשם הרמב"ן:

"ונימוקי יוסף כתב בריש מועד קטן (א. ד"ה גמ') שהרמב"ן (חי' שם ד"ה עוד אני) הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה. ושהיא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אף על פי שאינה דבר האבד וכן כל שהיא דבר האבד מותרת אף על פי שאינה לצורך המועד ואף על גב דאית ביה טרחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת  מלאכות אלו ועיקר חולו של מועד ודאי דבר תורה הוא ולזה הסכים הרשב"א... עכ"ל. וגם המגיד (פ"ז, הלכה א) כתב דברים אלו..."            (בית יוסף שם).

שיטת הרמב"ן סוברת כעיקרון שהעלנו בפסקה הקודמת- יסוד דין קדושת חול המועד הוא מהתורה. ישנן מלאכות שנאסרו מהתורה ואחרות דרבנן, אך אין זה משפיע על יסוד הדין. 

גם בדברי הרמב"ן וכן בדברי הבית יוסף עולה העיקרון של 'מסרן הכתוב לחכמים'. בעל 'ערוך השולחן' מביא עקרון זה לשיטות הסוברות שאיסור המלאכה הוא מדרבנן:

"אבל בחול המועד יש שאתה מותר לעשות, ויש שאתה אסור לעשות. וזהו שאמרו בחגיגה שם, שמסרן הכתוב לחכמים. כלומר: כיון שבהכרח שבחול המועד יש מלאכות אסורות ויש מלאכות מותרות, בעל כרחך שמסרן לחכמים להבין דעת התורה, איזה אסרה ואיזה התירה"            (סי' תק"ל, סעיף א).

רצון התורה וכוונתה שקדושת חול המועד היא מהתורה כקדושת המועדות (והרחבנו בכך בשיעור שעבר). יתכן ואיסורי המלאכה הם מהתורה או מחכמים אך הם מבטאים את רצון התורה ומסרן הכתוב לחכמים.

מסרן הכתוב לחכמים

העיקרון ההלכתי של מסרן הכתוב לחכמים, מוזכר כבר בסוגיית הגמרא בחגיגה (בדרשת ר' ישמעאל) ועולה גם בנושאים  נוספים. בהלכות יום הכיפורים מצאנו קושיה דומה לנידון בנוגע לאיסור מלאכה בחול המועד.

איסור רחיצה הותר במקרים מסוימים כמו עבור כלה ומלך, והקשו הראשונים היכן מצאנו שאיסור תורה לעיתים מותר ולעיתים אסור. מצד שני הגמרא בפרק שמיני ביומא (עד) למדה את איסורי יום הכיפורים מפסוקים ולכאורה תוקפם מהתורה.

הר"ן (א. בדפי הרי"ף ד"ה יום הכיפורים) מביא את מחלוקת הראשונים ואת שיטת התוספות שארבעת העינויים מדרבנן. לאחר מכן הוא מציע שכל חמשת העינויים מהתורה, אך ארבעת העינויים קלים יותר מכיון שנלמדו מייתור הפסוק של שבתון, ולכן מסרן הכתוב לחכמים (כמו שהצענו לעיל). הר"ן מסביר שחכמים הקלו במה שראו שאינו נעשה לתענוג, והוא מוסיף שכך היא שיטת הרמב"ם.

אנו מוצאים שהר"ן עקבי לשיטתו גם בסוגיה נוספת במסכת סוכה. הגמרא כותבת שיש הבדל בפסולי הדר בין יום טוב ראשון ושאר החג, והתקשו הראשונים מדוע יש חילוק בין ימים שונים לעניין פסול. הר"ן מסביר (סוכה יג,ב מדפי הרי"ף ד"ה ומיהו) שהדבר נמסר לחכמים לקבוע מהו 'הדר' וחכמים חילקו בין הימים השונים.

הרב אשר וייס הסביר את כלל זה בדרך הבאה:

"היכא דהנחילנו תורה כלל, שפרטים לו בהכרח, ולא נתפרש בקרא אלו הם פרטיו ומהו מפתח ידיעתם, על כרחך הוא שנמסר הדבר לחכמים לעיין בהמצוה ולקבוע את פרטיה ודקדוריה, וזהו שקראוהו רבותינו הראשונים 'נמסר הדבר לחכמים'. והיכא שנמסר הדבר בידם יש בכוחם להקל ולהחמיר כטוהר הבנתם וכראותם בצרכי השעה"[4]

הרב אשר וייס מסביר מקרים נוספים לפי עקרון זה. כך ביאור דיני תורת הקניינים, שכל הפרטים נמסרו לחכמים והם שוקלים ומודדים מתי יש בדבר גמירות דעת והקניין חל. בדרך דומה הוא מסביר את העיקרון ששיעורים מהתורה אך מצד שני מצאנו שחכמים נחלקו בהם וקבעו אותם. קביעת השיעורים היא מהתורה, אך פרטי השיעורים וגדריהם לא נמסרו מסיני, אלא נמסר הדבר לידי חכמים לחשב ולדון את פרטיהם לאו הבנתם במהות העניינים.

אלו מלאכות נאסרו?

הלכות יום טוב דומים לדיני שבת, חוץ מלעניין אוכל נפש ועירוב תחומים. כפי שראינו אין הדבר כן לגבי חול המועד- הגדרות המלאכות האסורות בו שונות, והותרו במקרים מסוימים כפי שמובא בסיכום דברי המשנה ברורה:

"מלאכות המותרות בחוה"מ הם חמשה: (1) דבר האבד אם לא יעשנו עתה (2) וצרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן כמ"ש ריש סימן תקל"ג אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א] (3) ובשביל פועל שאין לו מה יאכל (4) וצרכי רבים (5) ומעשה הדיוט אפילו ליחיד ויתבאר כ"א  במקומו..."              (סי' תק"ל, ס"ק א).

המשנה ברורה סיכם את ההיתרים השונים למלאכה בחול המועד. היסוד הוא שמלאכת אומן נאסרה בלבד וכאשר יש צורך גדול (בגדרים מסוימים) המלאכות הותרו. הגמרא בפרקים ראשון ושני דנה באריכות במלאכות אלו בעיקר במלאכת דבר האבד, וצרכי הרבים והצורך של פועל למען פרנסתו. בשיעורים הבאים נעסוק בסוגיות אלו ונבחן את ההיתרים השונים.

 



[1]   לגבי המושג דברי סופרים במשנת הרמב"ם ראה ב'עיונים במשנתו של הרמב"ם'- הרב נחום רבינוביץ פרק ד.

[2]   ראה לדוגמא בדברי ערוך השלחן תקל,ד. יתכן וגישת הרמב"ם לגבי חוה"מ מקבילה לשיטתו בהגדרת מצות העשה של 'שבתון' בשבת (הלכות שבת ריש פרק כא). הרמב"ם סובר שיש מ"ע מדאורייתא אך תוקף הגדרים הספציפיים הם מדרבנן (בניגוד לשיטת הרמב"ן עה"ת בפרשת אמור כג,כד).

[3]   במספר אחרונים אנו מוצאים שהם פוסקים שספק איסור מלאכה בחוה"מ הוא ספק דרבנן ולקולא, ראה- נודע ביהודה מה"ק סימן יב. שו"ת היכל יצחק או"ח סימן נו. שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן מח.

[4]   בתוך הגדה לפסח מנחת אשר, בענין מידות ושיעורי תורה. עוד בעניין מסרן הכתוב לחכמים ראה- חבל נחלתו א,ח.