איסור תחומין בשבת וביום טוב

  • הרב אוהד פיקסלר

שני פרקים בהלכות שבת עוסקים באיסור תחומין (פרקים כז-כח). מבחינה מבנית, פרקים אלו מצויים ב'היררכיה השלישית' של איסורי שבת. בתחילת הלכותיו, מפרט את המלאכות האסורות מן התורה, לאחר מכן את איסורי דרבנן, ורק לבסוף הוא עובר לדון באיסור  אשר תוקפו מהתורה אך הוא אינו מלאכה - איסור התחומין[1]. לשם השלמת התמונה נזכיר, כי לקראת סיומם של הלכות שבת, הרמב"ם עוסק במצוות העשה מהתורה ('זכור' - פרק כט) ומדרבנן ('כבוד ועונג שבת'- פרק ל).

בשיעור השבוע נעסוק ביסוד איסור תחומין בשבת וביום טוב, לאור שתי שיטות בסיסיות בראשונים: הרמב"ם והרמב"ן, ולאחר מכן נדון ביחס שבין איסור תחומין בשבת  לאסירו הקיים ביום טוב, ונבחן האם האיסור קיים בשני המועדים הללו באופן שוויוני

        ב. מקור איסור התחומין ותוקפו

במספר סוגיות מופיעה מחלוקת תנאים סביב הגדרת התוקף של איסור תחומין. במסכת סוטה, למשל (משנה סוטה פ"ה, משנה ג) מוזכרת מספר פעמים שיטתו של רבי עקיבא הסבורה שאיסור תחומין מחויב מן התורה:

"בו ביום דרש רבי עקיבא 'ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'' (במדבר לה, ה)  ומקרא אחר אומר 'מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב' (שם, ד). אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה. הא כיצד? אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים".

לשיטת ר"ע, אם כך, קיים איסור תורה לצאת מעבר לאלפיים אמה הסובבות את העיר. תנאים רבים חולקים על שיטה זו, ומסוגיות הגמרא בשבת (קנג ע"ב) אף נראה שר"ע מהווה דעת יחיד בנושא (כך דנו הראשונים בעקבות דברי הגמרא בעירובין יז ע"ב בנושא פטור עירוב במחנה).

ג. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בכל כתביו מציג שיטה עקבית וייחודית בתוקף איסור תחומין[2]. בעקבות בעיות תרגום ותיקונים שנעשו בכתב יד היו שהבינו שהרמב"ם שינה את דעתו והסתיר שינוי זה[3]. אולם, פירוש זה נראה רחוק מהעולה מדבריו, וכפי שנראה להלן שיטת הרמב"ם עקבית וסדורה בכתביו באופן המאפיין את המטרה המרכזית של כל ספר.

על המשנה בסוטה כתב הרמב"ם:

"ר' עקיבה סובר כי איסור תחומין דאורייתא ואומר שהן מפורשין בכתוב. ור' אליעזר אומר תחומין דרבנן, כלומר שאין להן גבול בתורה אלא שעור תחום שבת מדרבנן. והלכה כר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שאומר תחומין דרבנן".

שיטת רבי אליעזר שהלכה כמותו, מבהיר הרמב"ם, היא שתחומין דרבנן. הרמב"ם מסביר שכוונת הדברים היא שרק השיעור הוא מדרבנן, זאת משום שלשיעור זה אין גבול בתורה[4].

בספר המצוות (ל"ת שכא) הרמב"ם מונה את איסור תחומין כמצווה מהתורה ומביא את הפסוק מפרשת בשלח כמקור למצווה:

"... והוא אמרו 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת".

כך אנו מוצאים גם במניין המצוות במשנה תורה, ובדברי הרמב"ם בהלכות שבת (פכ"ז, הלכה א):

"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר".

אם כן, הרמב"ם סובר שאיסור תחומין הוא מהתורה, אך התורה לא קבעה את המרחק המדויק המוגדר כיציאה מחוץ לתחום. חכמים מעתיקי השמועה, קבעו שאיסור תורה הוא ממרחק של יב' מיל, ויש איסור דרבנן החל מאלפיים אמה. כדי להשלים את התמונה נבהיר כי נראה שבספר המצוות, הרמב"ם ציין רק אלפיים אמה הואיל ומטרת הספר אינה לפרט את ההלכות אלא למנות את המצוות, ועל כן הרמב"ם הזכיר את האיסור ללא קשר לתוקף שלו.

לסיכום: דברי הרמב"ם בכל כתביו ברורים ואחידים. הרמב"ם פוסק כר' אליעזר, ולא כר"ע הסובר שהחל מאלפיים אמה יש איסור תחומין. לגישתו, לתחומין אין כלל שיעור מהתורה ולכן הוא נקרא דברי סופרים[5]. אמנם, כאשר הוא ביקש להגדיר את המצווה בספר המצוות, הוא ציין כי מדובר באיסור תורה, אך מכיוון שאין לאיסור זה שיעור מהתורה, הוא לא הזכיר את החלוקה בין מלקות מהתורה למכת מרדות. במשנה תורה, לעומת זאת, הרמ"ם דייק וכתב את כל השיעורים ואת התוקף ההלכתי של כל אחד מהם.

בדרך זו יש להבין פסקים נוספים של הרמב"ם ואת העובדה שהוא כותב במספר מקומות שאיסור  תחומין הוא דרבנן בלבד. כך בהלכות עירובין (פ"ח, הלכה ז), כאשר הכריע שיש ברירה בתחומין מפני שהוא מדברי סופרים כתב כך:

"אמר לחמישה, הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי ילך, לא רציתי לא ילך - אף על פי שרצה משחשיכה, ילך. דבר שהוא מדברי סופרים, יש בו ברירה".

כן גם בהלכות שביתת יום טוב (פ"ה, הלכה כא):

"אם לקחו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב - הרי חלקו של כל אחד כרגליו. הואיל ותחומין מדברי סופרים, יש ברירה בהן".

בנוסף להלכותיו ולפסקיו, הרמב"ם אף נשאל על שיטתו בנושא מרבי שמואל מבגדד בעקבות הפולמוס בעניין הפלגה בנהרות בשבת (תשובות הרמב"ם סימנים שח-שי). בתשובתו,  הוא מבאר את שיטתו בנושא כפי שהצענו לעיל. נעיין בדבריו בסימן שי':

"היא אמרנו בזאת התשובה - תחומין דרבנן מאמר סתם ומן הידוע הוא כי התחומין מהם דרבנן ומהם דאורייתא בלי ספק... והיותר נפלא מה שיש באותה התשובה היותו השם יתמיד עזו מצוה אותנו שאין ראוי להוציא הכתוב מפשוטו והוא אל יצא איש ממקומו וכאלו חלקנו אנחנו על זה והלא אמרנו בספר המצות במצוה כ"א ושלש מאות ממצות לא תעשה "שאמרו אל יצא איש ממקומו הוא אזהרה על ההליכה בשבת" והבאנו ראיה מדבריהם לוקין על ערובי תחומין דבר תורה והסכמנו באותו החבור שלא נזכור בו כי אם מצות דאוריתא וזה החבור גם כן מצוי אצלם בבבל ולא בארתי שם ההפרש שיש בין אלפים אמה ובין י"ב מיל לפי שאין כוונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא ידיעת עניניהם בלבד ואמנם בחבור ביארנו זה כפי כוונת הספר..."[6].

ג. שיטות נוספות ופסיקת הלכה

הרמב"ן חולק על הרמב"ם בעניין זה, ומשיג על דבריו בספר המצוות (השגות הרמב"ן ל"ת שכא). לפי הרמב"ן אין למנות את איסור תחומין כמצווה הואיל והאיסור אינו מהתורה אלא מדרבנן:

"כתב הרב... וזה ודאי טעות וקצור במאמר הזה. שאלו הם דברי רבי עקיבא דאמר אלפים אמה דאורייתא ואין הלכה כמותו. אבל בחבורו הגדול... וגם זה אינו נכון שאינו כדרך התלמוד שלנו ולא הוזכר השיעור הזה בתלמודנו כלל אלא אלפים אמה דאורייתא לרבי עקיבא ותחומין מדבריהם לרבנן, ובפירוש אמרו במקומות מתלמודנו שיש לאו בתחומין אליבא דרבי עקיבא או בהבערה אליבא דרבי יוסי. הא לרבנן אין בשבת לאו גרידא אלא לאוין שלמלאכה שיש בהם מיתת ב"ד..." .

הרמב"ן מתייחס לסתירה העולה לכאורה בין דברי הרמב"ם בספר המצוות למשנה תורה (מהו התחום שאסור מהתורה - אלפיים אמה או יב מיל) וחולק על שני הדברים. לשיטתו, חכמים סוברים שתחומין דרבנן בכל טווח, ורק ר' עקיבא סובר שאיסור תחומין מהתורה קיים החל מאלפיים אמה. לפי הרמב"ן אין טווח נוסף שעולה לדיון בין התנאים, ולכן אין מקום למנות את תחומין כמצווה.

לשיטת הרמב"ן הפסוק בפרשת בשלח הקובע - 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' אינו קובע מצווה לדורות. ניתן להסביר את הפסוק בשתי דרכים:

1. הפסוק נאמר לפני מתן תורה ולא שייך למנותו כמצווה לדורות.

2. הפסוק מתייחס לאיסוף המן בלבד אך לא התכוון לאפיין ציווי כללי. חכמים תקנו את איסור תחומין ועל כן  הוא אינו מוזכר בפרק חמישי במסכת ביצה בפירוש על פסוק זה[7].

השולחן ערוך (סי' ת"ד) אינו מתייחס ישירות למחלוקת הראשונים בנוגע לתוקף האיסור. נושאי הכלים ניסו לדייק מתוך דבריו:

"המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו; ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל. הגה: מיהו אם היה הולך בדרך זה או על ידי קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל, אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין י"ב מיל א הוי דאורייתא...".

השולחן ערוך דן על תחומין בגובה שלמעלה מעשרה טפחים, נושא שאינו מעניין השיעור. בתוך דבריו נראה שהוא כותב שיש ספק בהלכה זו, ובמקרים בהם איסור תחומין הנו מהתורה יש ללכת לחומרא ובמקרים שהוא דרבנן לקולא. עקרון זה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם הסבור שתוקף האיסור תלוי במרחק (ויש מרחקים שבהם האיסור מהתורה). בדרך זו מבין המשנה ברורה (ס"ק ז) וכותב שלדעת השו"ע יש להחמיר כשיטת הרמב"ם. הגר"א (ד"ה למ"ד), לעומת זאת, כותב להלכה כשיטות הסוברות שתחומין דרבנן.

ד. האם תחומין היא מלאכה?

איסור תחומין אינו נמנה כאחד מל"ט אבות המלאכה, כך במשנת המלאכות וכך ניתן גם לראות מסדר הפרקים בהלכות שבת ברמב"ם. כפי שציינו לעיל, הרמב"ם כתב את הלכות שבת בדומה לסדר המשניות עם מספר שינויים הקשורים לגדרי המלאכות ותוקפם. בפרק הראשון, הרמב"ם מציע הקדמה להלכות שבת ולהגדרות מלאכת מחשבת. לאחר מכן הרמב"ם נקט כסידור המשנה ומביא את ההלכות לפי סדר הזמנים לקראת שבת. מפרק ז' הרמב"ם עוסק במלאכות האסורות מהתורה. לאחר מכן, פרקים כא-כו עוסקים במלאכות האסורות מדרבנן. לבסוף, רק בפרק כז הרמב"ם עוסק באיסור תחומין, לפני העיסוק במצוות הזכירה של השבת בפרקים כט-ל.

הרמב"ם הבחין בין המלאכות האסורות בשבת ובין איסור תחומין ומיקם את האיסור במקום נפרד. בנוסף לכך יש לשים לב בשוני בעונש בין איסור תחומין ושאר מלאכות שבת. נעיין בדבריו בפרק א' (הלכות א-ב) ובפרק כז (ה"א):

"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי..."

"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת".

ממובאות אלה ברור כי בניגוד לל"ט מלאכות שבת אשר העונש על העושה אותם במזיד או כרת או סקילה, העונש על העובר על איסור תחומין הוא רק ב"לאו ולוקים עליו".

בפירוש המשנה למסכת סנהדרין ,הרמב"ם (פ"ז, משנה ח) מרחיב בהסבר שוני זה:

"משנה זו לר' עקיבה שסובר שיש חלול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא אסור תחומין, לפי שאסור תחומין לר' עקיבה דאוריתא. אבל חכמים אומרים אסור תחומין דרבנן ואינם קוראים אותו חלול, ואינם קוראים חלול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת. כמו שנתבאר במקומו. והלכה כחכמים"          .

הרמב"ם פוסק כחכמים כנגד ר"ע (כפי שראינו לעיל) ומחלוקתם נוגעת לא רק למרחק האסור מהתורה אלא בהבנת מהות האיסור. לפי ר"ע תחומין מוגדר כמלאכה האסורה בשבת, אך בניגוד לעמדתו, חכמים אינם קוראים אותו חילול ומבדילים בינו ובין לט מלאכות שבת.

המנחת חינוך (מצוה כד) כותב שאיסור תחומין הוא רק בלאו אך אין בו עשה של שבתון. הוי אומר: מי שיוצא מחוץ לתחום לא ביטל את מצוות עשה של שבתון ביום השבת. ביטול העשה הוא רק במלאכת עבודה - אחת מל"ט אבות המלאכה. יש לזכור שאיסור תחומין ניתן עוד לפני מתן תורה (שמות טז) ולא כחלק מאיסור שבת שנאמר בעשרת הדיברות. לכן ייתכן ומצוות העשה שנאמרה בעשרת הדיברות אינה שייכת לגביו.

כראיה לעקרון זה מפנה המנחת חינוך לדברי הרשב"א  בשם רבו (יבמות ו ע"א) לגבי מלאכת מחמר. הרשב"א מסביר שבמלאכת מחמר יש רק לאו הואיל והיא איננה אחד מל"ט אבות המלאכה. המנחת חינוך מסכם:

"הוא הדין לאו זה דתחומין, כיון דהוא לאו דמלקות ואינו מאבות מלאכות אינו רק לאו ואינו עובר בעשה".

הרב אשר וייס מציע מקרה נוסף בו ניתן לבחון האם יש ביטול מצוות עשה ליוצא מחוץ לתחום (מנחת אשר שמות סימן כט אות ג). הרב וייס מביא מחלוקת אחרונים על מקרה בו אדם ובהמתו יוצאים מחוץ לתחום בשבת. מחלוקת זו הנה מחלוקת כפולה, ועל הצד שיש איסור על האדם מצד שביתת בהמה והאדם מחויב על שביתת בהמתו בשבת, יש לשאול האם איסור זה כולל גם את איסור תחומין? לסוברים שאין בכך משום שביתת בהמתו (הגהות מרדכי קידושין תקס"ה) הרי שלשיטתם אין יציאת התחום עניין לשביתה אלא דין בפני עצמו, ורק במלאכות האדם צווה על שביתת בהמתו אך לא באיסור תחומין. לסוברים שיש בכך איסור (מג"א רמו,יב), לעומת זאת, נראה שיש מצוות שבתון גם באיסור תחומין.

ה. תחומין ביו"ט

המנחת חינוך (מצווה רח"צ, אות ה) מציע שכל המלאכות שנאסרו בשבת רק מחמת לאו (בלי עשה) אינן אסורות ביו"ט מהתורה[8]. לפי עקרון זה ולאור שיטת הרמב"ם שראינו לעיל הרי שביו"ט איסור תחומין אינו מהתורה אלא מדרבנן. המנחת חינוך דן בשיטת רש"י ותוספות במספר מקומות, ממנה נראה  כי קיים איסור מהתורה אף ביו"ט, גם אם הוא  בלאו בלבד.

בסתירה בין דברי הראשונים עסק גם הטורי אבן (חגיגה יז ע"ב) אשר הסתפק בדבר. למסקנתו, אכן האיסור הוא מדרבנן. אמנם, המנחת חינוך ואחרונים נוספים כתבו שדינו מן התורה, כפי שנמשיך לבאר[9].

יתכן וניתן להציע ראיה נוספת לכך שדין תחומין שווה ביום טוב ושבת לאור סוגיות הגמרא בפרק חמישי בביצה. כפי שכתבנו בהקדמה לשיעור, הסוגיות העיקריות שדנות באיסור תחומין כולו מופיעות דווקא במסכת ביצה והדיונים בהגדרתו שווים בין שבת ומועד. על כן, למרות שיתכן ויש הבדל בתוקף ההלכות, מסתבר יותר שיסודם זהה, שהרי אחרת היו חילוקי דינים והיה צורך בסוגיות להעיר עליהן.

הרמב"ם מתייחס לדיני תחומין של יו"ט בחלק השני של פרק ה' מהלכות שביתת יום טוב. החלק הראשון של הפרק עוסק בדינים הנובעים מן הדמיון לעשיית מלאכה ביום חול וממילא האיסור לעשותם הוא דרבנן בלבד. ברם, למרות הפיתוי, אין להסיק מהקשר זה שהרמב"ם מחלק בין תחומין בשבת שעיקרם מהתורה ובין תחומין כיו"ט שהם דרבנן. הרמב"ם מתעסק בהלכות אלו לדיני תחומים רק בהקשר ספציפי – טלטול חפצים, ורק הלכות אלו נאמרו בפרק חמישי במסכת ביצה ולא נפסקו בהלכות שבת. טעם הדבר ברור: בשבת יש איסור הוצאה וממילא לא רלוונטי לדון באיסור נשיאת חפצים מחוץ לתחום קיים איסור בנשיאתם עוד בעודם בתוך התחום. ההקשר בו נידונות הלכות אלה בהלכות יו"ט ברור אף הוא  - הפרק כולו עוסק בחשש מהפיכת המועד ליום חול והרצון לשמור על צביונו וקדושתו.

עקרונות אלו מבוארים כדרך אגב בהלכות עירובין (פ"ח, הלכה ד):

"כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים, וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך... ומערבין עירובי תחומין ליום הכפורים ולימים טובים כדרך שמערבין לשבת".                 

הרמב"ם משווה בין דין תחומין בשבת וביום טוב וקובע שעיקרם אחד. אין לחלק ברמת האיסור ובגדריו בין שבת ומועד. ההבדל נוגע לאיסור הוצאה שלא קיים ביום טוב שדומה לאיסור תחומין מצד ההליכה ממקום למקום אך לא קיים ביום טוב.

החתם סופר (או"ח סימן קמט) דן בשאלה שעלתה בעניין זה הלכה למעשה:

"שלישית להנ"ל: ע"ד אנשי קהלתו שע"י סיבה ומקרה אירע שנחסר להם יין די מחסורם לקידוש בימים אחרונים של חג הסוכות העבר, ובתוך תחום העיר דר ישראל א' שהיה לו יין אך הוא עירב למקום אחר באופן שיינו קנה שביתה אצלו והוא חוץ לתחום הקהלה, והורה מעלתו לאיסור שלא יביאו להם יין משם, יפה הורה וכן ראוי לו..."              .

בתחילת שאלתו, החת"ס מביא ראיה שלכאורה ממנה עולה שאין איסור ביום טוב. מקור איסור תחומין נאמר לגבי המן ושם נאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי- מכך נראה כי מן התורה אין איסור במועד אלא דווקא בשבת. החת"ס דוחה ראיה זו ומראה שבכל מקרה שבו המן לא יורד שייך האיסור וכמו שאיסור הכנה הוא במועד ובשבת כך גם איסור תחומין.

המהרש"א (כתובות ז ע"א; תוס' ד"ה מתו) הקשה מדוע לא התירו איסור תחומין משום אוכל נפש כמו שהתירו את שאר מלאכות השבת המותרות במועד. למשל:  התירו להוציא מרשות לרשות במועד לצורך אוכל נפש, לכאורה, אם כך, היה מקום להתיר גם הוצאה מחוץ לתחום. החתם סופר מציע תירוץ לאור העקרון שעמדנו עליו לעיל:

"אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל, דודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש וכו', אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה ולא דמי להבערה... מה שאין כן תחומין שנאסר הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפ"ע, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא, וכשם שאין להתיר ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת לצורך אוכל נפש דהכנה איסור בפני עצמו היא ולא בכלל מלאכה ולא הותר באך אשר יאכל לכל נפש, א"כ ברור שאין להביא מחוץ לתחום לצורך קידוש וכו'...".

שאלת מעמד איסור תחומין ביחס למלאכות האסורות בשבת עולה בהקשרים שונים בהבנת האיסור, גדריו ותוקפו.

 

*******************************************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************

  

 

 


[1] אמנם יש להזכיר כי בהלכות עירובין הרמב"ם משלים את הדיון בענייני תחומין ועוסק בעירוב תחומין שנועד להגדיל את תחום שבת.

[2]   יש לציין שהרמב"ם לא סטה בהקשר זה מגישת רבותיו: ראה את דברי הרי"ף בערובין ה,א ואת דעת ר"ח בשבת לד ע"א. להרחבה בהבנת שיטת הרמב"ם ראה במאמרו של אחי הרב דרור- "איסור תחומין ברמב"ם, שמרנות הלכתית כפי שבאה לידי ביטוי בדינמיות פנימית", בתוך סיני כרך קלח תשס"ו מג-נה.  

[3]   ראה את דברי פרופ' דוד הנשקה- 'לחשיבתו ההלכתית של הרמב'ם: בין דינמיות פנימית לשמרנות ממסדיתלטיבה של ההלכה השקועה בספר המצוות', בתוך קובץ מאמרים 'הרמב"ם: שמרנות, מקוריות, מהפכנות' בהוצאת מרכז זלמן שזר.

[4]   בכתב היד של הרמב"ם מופיע בחלק זה מחיקה ושינוי. הרב קאפח (פירוש המשנה במהדורתו הערה 6) הציע שהרמב"ם שינה את דעתו ובתחילה סבר שתחומין דרבנן. הסבר זה אינו הכרחי וראה בהפניה לעיל הערה 2. כמו כן, וודאי ששיטת הרמב"ם כפי שמופיעה בפירוש המשנה ובשאר כתביו הוא לפי הסברנו בגוף השיעור.

[5]   בעניין זה ראה במאמרו של אחי הרב דרור- 'המונחים ההלכתיים במשנת הרמב"ם', ובמאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן- 'לשימושו של הרמב"ם במקורות שבמקרא', שמופיעים בקובץ מאמרים במשנת הרמב"ם לכבודו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ. כמו כן ראה בספרו של הרב מיכאל אברהם- רוח המשפט.

[6]   גם בנו ר' אברהם נשאל על שיטת אביו בעניין תחומין וענה בדרך זו. ראה בשו"ת ברכת אברהם סימן יב. מחלוקת זו שבין הרמב"ם וראש הישיבה בבבל מעידה על מחלוקת השקפתית רחבה יותר. ראה לדוגמא בדבריו של הרב מאיר ליכטנשטיין - רציפות מסירת תושבע"פ בהגות גאונים ורמב"ם, http://www.otniel.org/show.asp?id=24397 .

[7]   ראה את פסקו של הרב גורן בספרו משיב מלחמה חלק א שער א סימן ד.

[8]   הדברים על בסיס תוספות בפסחים ה ע"ב ד"ה לחלק ובביצה כג ע"א ד"ה ע"ג חרס. הובא גם בבית יוסף באו"ח תחילת סימן תצה. מלאכות נוספות שדנים עליהם בהקשר זה הם מחמר ושביתת בהמתו, וכן מלאכות שיש לגביהם לימודים מיוחדים כמו הבערה והוצאה.

[9]   המנחת אשר (שמות סימן כט אות ג)  הציע שהמחלוקת תלויה בשאלה האם היוצא מהתחום עובר על עשה דשבתון. לסוברים שכן דינו שווה ביו"ט ולסוברים שלו אין הדין כן. ברם, לא ברור שחילוק זה הכרחי וכפי שנראה בשיטת הרמב"ם ייתכן ועולה שגם לסוברים שלא עובר על מצוות שבתון עדיין אין יו"ט זהה לשבת.