ליקוטי מוהר"ן | תורה קמ"א | ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך

אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת וַאֲזַי מִגּדֶל הַחֲרָטָה יַרְגִּישׁוּ גַּם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל כָּל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ, יַרְגִּישׁוּ שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם הֵן אוֹתָם שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ וְנִתְהַוּוּ מֵהֶם בָּנָיו מִמִּין בְּנֵי אָדָם וְהֵן אוֹתָם שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנוּ לְמָקוֹם אַחֵר חַס וְשָׁלוֹם וְגַם שָׁם יֵשׁ לָהֶם לֵב וּשְׁאָר אֵיבָרִים וַאֲזַי כְּשֶׁיָּמוּל אֶת לְבָבוֹ, וְיַרְגִּישׁ לְבָבוֹ גּדֶל כְּאֵבוֹ וְיַתְחִיל לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת אֲזַי יַרְגִּישׁוּ שָׁם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הַטִּפּוֹת וְיִתְוַדַּע לָהֶם הָאֱמֶת הַאֵיך הֵם מֻטָּלִים בִּמְקוֹם טִנּוֹפוֹת בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית כִּי מִתְּחִלָּה נִדְמֶה לָהֶם שֶׁטּוֹב לָהֶם כִּי הֵן מַזִּיקֵי עָלְמָא רַק אַחַר כָּך כְּשֶׁנִּמּוֹל לְבָבָם, עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם אֲזַי מַרְגִּישִׁין הֵיכָן הֵם וּמַתְחִילִין לְקוֹנֵן וּלְהִצְטַעֵר, וְנַעֲשֶׂה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל בֵּינֵיהֶם וְזֶהוּ (דְּבָרִים ל) : "וּמָל ה' אֶת לְבָבְך וְאֶת לְבַב זַרְעֲך" הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל ה' אֶת לְבָבוֹ, יִמּוֹל גַּם לְבַב זַרְעוֹ וּלְהֵיכָן שֶׁנִּמְשָׁך הַזֶּרַע הֵן לְמִין בְּנֵי אָדָם אֲזַי מְחֻיָּבִים בָּנָיו שֶׁיַּרְגִּישׁוּ גַּם כֵּן הִרְהוּר תְּשׁוּבָה עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם וְכֵן אִם נִמְשָׁך לְמָקוֹם אַחֵר חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי יִמּוֹלוּ שָׁם הַלְּבָבוֹת וְיַרְגִּישׁוּ כַּנַּ"ל וְהַזְּמַן הַמְּסֻגָּל לָזֶה הוּא חֹדֶשׁ אֱלוּל כִּי אֱלוּל רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֶת לְבָבְך וְאֶת לְבַב הַיְנוּ שֶׁיָּמוּל ה' אֶת לְבָבוֹ וְאֶת לְבַב סְתָם הַתָּלוּי בּוֹ, לְהֵיכָן שֶׁנִּמְשָׁך כַּנַּ"ל הַיְנוּ הַלֵּב שֶׁל הַטִּפּוֹת לְאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ אִם שֶׁנִּמְשְׁכוּ וְנִתְהַוּוּ מֵהֶם בָּנָיו מִין בְּנֵי אָדָם וְהֵן שֶׁנִּמְשְׁכוּ, חַס וְשָׁלוֹם לְמָקוֹם אַחֵר וְגַם הֵם בָּנָיו, וְהֵם תְּלוּיִים בּוֹ וְעַל כֵּן כְּשֶׁנִּפְטָר הָאָדָם הֵם הוֹלְכִים אַחַר הַמִּטָּה וּמְקוֹנְנִים עָלָיו כְּמוֹ בָּנָיו מַמָּשׁ מִמִּין אָדָם אַך שֶׁזֶּה שֶׁהֵם הוֹלְכִים וּמְקוֹנְנִים אַחֲרָיו הוּא לוֹ לְבִזָּיוֹן וּלְחֶרְפָּה גְּדוֹלָה רַחֲמָנָא לִצְלָן רַחֲמָנָא לִצְלָן מֵעֳנָשִׁים הַלָּלוּ כַּיָּדוּעַ.

*

מנהג נקוט בידינו להתבונן במילה הראשונה של כל תורה שכן בה כמו גם במשפט הראשון, מקופלת כל התורה כולה. "אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו". ר' נחמן פותח את התורה ב"אם" ומותיר את הקורא בספק 'ומה אם לא'? וגם אם כן, איזו משמעות מעשית יש לתורה שעומדת על קרעי תרנגולת של "אם יזכה", זכות הנוחתת על האדם מלמעלה וספק "אם" יזכה לה? מהי המשמעות של פתיחה זו? זאת שאלה ראשונה. שאלה שניה היא מי הוא זה שמל את הלב? מתוך המשפט הראשון "אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ", משתמע שאני הוא זה שצריך למול את ליבי, אבל בשימת לב לפסוק שממנו אנו לוקחים את ראשי התיבות א-ל-ו-ל "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", משתמע שה' בעצמו הוא זה שמל את הלב. לכאורה סתירה. שאלה שלישית: הפסוק אומר שאם תמול את לבבך ימול גם לבב זרעך. ולכאורה זהו גם המסר המרכזי של דברי ר' נחמן, אולם מי הם הבנים הללו, "הן ממין בני האדם והן ממינים אחרים, מכל מיני טיפות שיצאו ממנו לכל מיני מקומות וטינופות". וכי יש לאדם בנים שאינם בני אדם?! ומהי הבשורה לאדם עצמו שימול לבבם של בנים אלו, האם הדאגה לבנים אלו שלא הכרנו מובילה את ר' נחמן לספר לנו זאת, או שמא הדברים חוזרים גם אלינו, האבות לכאורה?

התורה הזאת נאמרה אחרי סיפור קטן שהיה בין ר' נחמן לבין ביתו (חיי מוהר"ן לט'). לר' נחמן נפל הרהור תשובה גדול לקראת אלול ובאותה עת ממש סיפרה לו ביתו שגם לה נפלו הרהורי תשובה גדולים . לכאורה נראים דברי ר' נחמן כפשוטם, כפי שקרה לו בפועל ממש ובכל זאת אנו ננסה להוסיף ולהעמיק בהם לדלות מהם את המסר מעבר לפשט העובדות המתוארות בהם.

 לבסוף יש להבין מהו הביזיון אליו מתייחס ר' נחמן בסוף התורה כאשר הוא מדבר על הבנים הללו ההולכים ומקוננים אחר מיטתו של אדם. איזה ביזיון יש פה? למה זו חרפה כל כך גדולה שאותם בנים שנתהוו ממנו, הן מבני האדם והן ממקום אחר,  הולכים ומקוננים אחר מיטתו?

*

עיני ר' נחמן צופיות למרחוק, מה יקרה בסוף? מה יהיה אחרי שנמות? הזמן שהתורה מדברת עליו הוא אלול- סוף שנה. לא לשווא דווקא אז ספרי החיים והמתים נפתחים לפני המקום. באותם רגעים של סוף, עוד בטרם התחלה הכל מרגישים את הסופיות המרחפת מעל ראשינו ,המחכה שם בסוף ובסבלנות רבה.

ובכן, הסוף ידוע. אך השאלה שר' נחמן מביא לפתחנו היא "אם יזכה" האדם להגיע אל סוף זה מוכן. גם את הפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" –ניתן להבין כהבטחה: בסוף ימול לבבך, בסוף זה יקרה. בסוף תרגיש את כאב חטאיך. בסוף תוסר קליפת העורלה המגנה על האדם מפני הבושה ומונעת ממנו גם את התשובה עימה (על אותיותיה הדומות בוש"ת). בסוף ילכו אותם בנים ויקוננו אחרי מיטתך, אז וודאי תתעורר, אך השאלה הגדולה היא האם תזכה להתעורר לדעת את זה לפני כן! זה המפתח להבנת התורה שלנו. ר' נחמן פותח את התורה שלנו ב"אם" כי הוא רוצה להושיט לנו ולבחירתנו את מה שהוא יודע וכל אחד יודע עמוק בתוך ליבו, שבכל מקרה נגיע אליו, את מה שבכל מקרה בסוף נבין. לולי זאת לא היה ר' נחמן "נופל" עלינו עם משימה שספק "אם" נזכה לה, לולי היה יודע שיש בידנו את קצה החוט להגיע אליה. השאלה הגדולה היא איך מצליחים לתפוש את קצה החוט הזה? איך מצליחים לשים לנגד עיננו כאן ועכשיו את מה שעדיין איננו ושרק עתיד להיות בסוף? איך זוכים?

אפשר לומר שכל האמונה בנויה על בסיס זה– גם האמונה מסתכלת למרחוק וטוענת טענה כלפי העתיד, "אני מאמין שיבוא ואע"פ שיתמהמה". מתוך מודעות זאת לאשר יקרה בסוף מתמלאת האמונה, כבר בהווה, בטחון בישר, בטוב, בצודק, באמת ועוד ועוד כפי אמונתה, על אף שהכול נראה להיפך הגמור. החכמה הגדולה של האמונה היא בזה שהיא יודעת להקדים ולהרגיש בגלוי את מה שיהיה בסוף וכרגע הוא נסתר. כך מרגישה היא האמונה שלשקר אין רגליים ויודעת האמונה שהרע לא יכון – "תמוטט רשע רעה". כך ממעמקים יודעת האמונה שהטוב בסוף ינצח, מכירה היא שלריק ולסתמי אין בסיס ושאף פעם הוא לא ישביע אף אחד לאורך ימים. גם יודעת האמונה שעל אף שנראה שלכוחניות יש הרבה שליטה והרבה השפעה כרגע, יודעת היא שלבסוף היא תקרוס. כך ועוד דוגמאות לרוב המראות את יכולתה של האמונה להרחיק ראות אל מעבר לאופק. ומעלתה הגדולה היא שראיה זאת נוכחת בה כבר כאן ועכשיו. האמונה היא היכולת להטרים את הידיעה הזאת ולחיות על פיה. להפוך אותה להיות דבר מכונן ומכוון בהווה. הרבה אנשים יכולים להתרעם על שלטונו של הרוע, של הכוחני, ועל זה שהשקר שולט, שהרע נראה רב יותר. כל מי שמסתכל, קורא עיתון, רואה את זה, כולם מקוננים, כולם מתלוננים, כולם יודעים מה צריך להיות; אך החכמה של המאמין שהוא איננו מתבלבל ממראה עיניו, שהוא יודע כאן ועכשיו שיותר שווה ויותר נכון ויותר אמיתי ללכת על פי צו מצפונו, על פי האמת הפנימית שלו, על פי האמונה שלו. זו האמונה.

עיני האמונה צופיות למרחוק אבל היא נבחנת בהווה, אם אני לא משקר אפילו שכדאי לי לשקר, בחשבון ופרספקטיבה של כאן ועכשיו, זה בגלל שאני מאמין שעל אף שבחשבון קצר השקר מנצח, בחשבון ארוך הוא יפסיד. החשבון הארוך של המאמין יכול להיות שנה או שנתיים, יכול להיות עשור, יכול להיות מאה, יכול להיות אלפיים שנה, עם כל זה יחכה המאמין לו.

*

אבל עיני הנצח של האמונה לא מסתכלות רק רחוק אלא גם קרוב. גם לכאן ולעכשיו יש ערך נצחי. אדם לא יודע ולא תמיד עירני איזו השפעה יש למעשים שלו, אין דבר שאדם עושה שאיננו מעורר זיווג, שהוא לא סוג של התקשרות שיוצרת אחריה ולד. אדם לא יודע עד כמה המעשים שלו שרויים בנצח, עד כמה לכל דבר שהוא עושה יש הד, יש המשך. כל דבר שאדם עושה מוליד בנים. אלא שאדם אינו יודע את זה. שאלת ההמשך של העתיד היא תמיד סתומה וזה תורף מבחן האמונה. אמנם העתיד סתום, אבל דע לך שכל מעשה שאתה עושה, כל התקשרות, כל דבר שאתה פוגש – עושה משהו בעולם. "הן ממין בני האדם והן מדברים אחרים". יכול לפעול לטוב וחלילה גם אחרת. הבנים יכולים להיות ממין בני האדם ויכולים להיות גם מדברים אחרים. יכול להיות שליבו של אדם יהיה בהתקשרות גמורה וחזקה ואיתנה עם חפץ בעולם, עם עוגה, עם כבוד, עם כסף, יש לו ממש התקשרות עם הדבר הזה - דע לך שיש לזה הד, הלב שלך נמצא שם, חי ופועם. כמה מחשבות, כיסופים וחשק יכול אדם להרהר אודות חפצים דוממים בעולם, כמה חיים הם בקרבו, רק האדם בקרבו יודע, אולם הוא לא יודע איזו משמעות נצחית יש להתקשרות זו. לחילופין, יכול אדם שתהיה לו התקשרות עם בני אדם ולא יהיה שם שום לב, הם יפגשו זה את זה יום שלם, ימים שלמים, ולא יהיה שם לב בכלל. גם שם אנו למדים, דע שגם להתקשרות מעין זו יש הד, גם לה יש המשך. אדם יכול להשאיר בחפצים לב פועם- את ליבו שלו, ידיים- התאוות לאגור, רגליים הממהרות לרוץ אל אותם חפצים. אך יכול גם כן להתקשר לבני אדם, אך בעיניו ובתוכו אין להם לא לב ולא חיים והם "ממין בני אדם" אך אינם בני אדם כלל. וכל ההתקשרויות הללו משאירות רושם. אדם חי הוא מעורר זיווגים ונימי לב, ילדים ותוצאות שלא תמיד הוא יודע מה הם. כמה פעמים ראינו שמילה קטנה של איש לרעהו יכולה הייתה לשנות אותו מקצה לקצה , להרים אותו או חלילה להפילו, מילה של הורה, של מחנך, של חבר קרוב. עד כמה המגע האנושי הזה יכול להיות בעל ערך ורב השפעה גם אחרי שנשכח מלב.

המאמין מביט למרחוק, עיניו נשואות אל הנצח, אבל דווקא בשל כך מרגיש הוא ביותר את הסוף. מבחינתו הסוף איננו סוף פסוק אלא שאלה: מה ההמשך? אלא שהמשך זה סתום ממנו וכאן מבחנה של האמונה. כך מכנה ר' נחמן את הבנים של האדם: "אותו שנמשכו ממנו", "הטיפות שנמשכו ממנו", זרעו שנמשך", בכולם לשון המשך. אך המשך זה סתום ונעלם מן האדם. האדם עומד מול הזמן הקטוע, מול הסופיות, יודע את לבב עצמו ולבב זרעו נעלם ממנו. כך גם בראשי התיבות אלו"ל, "את לבבך ואת לבב", נקטעת המילה הבאה, נקטע ההמשך, נקטע "זרעך", כי אין האדם יודע להיכן נמשך זרעו, מה גודל ההשפעה שיש למעשיו, איננו יודע את ההמשך.

בכל זאת מבטיחה התורה "ומל ה' את לבבך". בסוף הקליפות יפנו את מקומן לפנימי יותר, הסופי יפנה את מקומו לנצחי, להמשך וממך מה יישאר? מי ומה יישארו אחריך? כשאדם נפטר לעולמו מה נשאר אחריו? חלל גדול. אדם ששם את ליבו בכל מיני מקומות – אלה גם לבסוף יבכו אחריו, ילכו אחרי מיטתו. כל אותם בנים ורשמים שהוא עשה בעולם יבואו יבכו אחריו. העוגה כביכול תשאל – 'מי יאכל אותי עכשיו', הפקידים בבנק שעבדת איתם שנים ולא היה שם שום דבר חוץ ממשהו חיצוני מחליפים אותך, שמים מישהו אחר במקומך. איזה ביזיון. והשאלה הגדולה היא מי הולך אחריך, מי מקונן אחריך? איפה אתה חסר בעולם? "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" – בסוף ה' ימול את לבבך. בסוף כל אדם ירגיש את הביזיון הזה, אלא שאז יהיה מאוחר מדי.

אומר לנו ר' נחמן: אם ירגיש את זה לפני כן הרי שזכות גדולה היא זאת.  "אם" – כיוון שיש פה משהו שבכל מקרה יתרחש, בכל מקרה ה' ימול את הלב, אבל יהיה זה רק בסוף, אך אם תזכה תעשה את זה אתה בעצמך לפני כן. אכן יש שניות בדברי ר' נחמן. לא ברור מי הוא המל , האם הוא ה' ככתוב בפסוק או דווקא האדם. לפי דברינו אנו מבינים- שניהם, אך בהפרש זמן. זמן שיכול להימשך לנצח אך בסוף, יודעת האמונה להסתכל למרחוק, בסוף ימול ה' את לבבך. הסופיות בעצמה תגולל את יריעת ההסתרה שעל הלב ואם לא יתעורר הוא לכך, הרי שלב זרעו יתעורר לכשיראה את הסופיות אוחזת בהוריו מול עיניו ואם לא הוא הרי שלב זרעו שלו או זרע זרעו. בסוף בסוף מוכרח הוא הלב שיתעורר, מבטיחה התורה. אך אם תזכה, אומר לנו ר' נחמן, תעשה אתה לפני כן.                  

*

מהי המשמעות של מילת הלב? מסביר ר' נחמן בעצמו: "רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב". המילה היא אם כן היכולת להרגיש חלל. אדם ללא חלל בליבו בטוח שהוא הכל. זאת העורלה הכי גדולה שיש לנו על הלב, שאין חלל, שאין מרחב, אין אחר, יש רק אני. אך במיתתו של אדם גם האני כבר איננו, גם הוא כבר איננו משענת בטוחה. על כורחו הופך האדם בעצמו להיות חלל והוא נודע בעל כורחו אל החלל שחסר לו בליבו כל העת והפעם בעצמו, בעצם היותו. מכאן  הביטחון הגדול של התורה – ההבטחה שבסוף ה' ימול את לבבך, בסוף זה יקרה. אלא שאז זה מאוחר מדי.

זכות גדולה היא להרגיש את הכאב של המילה. הכאב הוא סימן של חיים, סימן לערנות. אמנם לכאב יש אסוציאציות שליליות, אבל לפי דברינו אפשר להסביר שעוצמת הכאב גדילה כאשר האדם מרוכז בעצמו ללא יכולת להכיל את מה שמעבר לו. אדם כזה יחפש רק את העונג ויברח מן הכאב. אבל אם הכאב הוא אמיתי וסופו שיגיע בכל מקרה בסוף, אזי עדיף להרגיש אותו לפני שיהיה מאוחר מדי, כל עוד מתוך הקשבה לכאב ניתן עדיין לתקן. אפשר באופן כללי לומר שאצל ר' נחמן לא פוחדים מכאבים וגם נוסיף שלא פוחדים מיום המיתה – "ותשחק ליום אחרון". באמת אדם צריך להתכונן כל יום ליום המיתה. אנחנו לא רגילים לחשיבה כזו, ולא מחנכים אותנו לזה, אלו דברים שנהוג להצניע אותם. ובאמת זה לא פשוט בשיח התרבותי הקיים כיום לעורר את הלב דרך זכרון יום המיתה. אך ר' נתן היה הולך - כך מסופר - מאיש לאיש, ומעורר את האנשים לרחם על עצמם, "תרחם על עצמך ותחשוב מה התכלית שלך בעולמך. מה אתה עושה פה, שהיום אתה פה ומחר אתה בקבר". היחס הזה למיתה מבחינת המאמין הוא מקום של כח ולא מקום של חולשה. להיפך המקום של החולשה נעוץ דווקא בתפיסה של אני המרוכז בעצמו ללא חלל למשהו אחר,                                              המפחד מן הכאב ונמנע ממנו גם אם יש משהו ללמוד ממנו. אבל אם אדם משחרר את האחיזה הזו, ויש לו חלל, כלומר יש מקום למשהו אחר ומעל כולם לקב"ה, לריבונו של עולם, הרי שיש לו לב פתוח וכוח לתקן.

בכל חטא ובכל עבירה יש קצת מטעם המוות, מעט מן הסופיות העתידה לבוא, מן החלל שאחריה ומן התחושה החלולה והריקה שבעקבותיה. עבירה כשמה כן היא, לשון עבר, מכיר האדם בה אחרי, כאשר הכל עבר ורק אז טועם בה את טעם המוות שגם הוא כולו עבר. החכמה היא לדעת את זה לפני. כל כישלון של עבר הוא הזדמנות לתיקון בעתיד. לכן נפתחת התורה ב"אם יזכה"- לשון עתיד, כאשר כל כאבי העבר הופכים לזכות בעתיד. שנזכה...

הזמן המסוגל לנקודת המבט הזו הוא חודש אלול, בסוף שנה, בסוף של זמן, בסוף של פרק זמן אפשר להיזכר באותו סוף אבל לפני שהוא נגמר, לפני שהוא תם. ואז בעוד אדם חי ובעוד הוא נמצא, יכול הוא להרגיש את הטעם מר-מתוק הזה שכולנו מרגישים אותו בחודש אלול. יש פה טעם של הזדמנות, של התחלה, של אפשרות להסתכל בעין פקוחה ואמיתית על דברים שהם אולי כואבים אבל ההזדמנות לתקן היא זכות – אם יזכה להרגיש את כאבו, באמת באמת, ירגיש באמת את כאב חטאיו, זו זכות למול את לבבך לפני שבעל כורחך תעשה את זה ואז יהיה מאוחר מדי.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php