בבא בתרא דף יח - פתיחה לפרק לא יחפור: מבוא לנזקי שכנים

  • הרב שמואל שמעוני

פרקנו עוסק בהסדרת פעילויות שעשויות להוות מטרד לשכנים ואף להסב נזק, שהוא לעתים הדדי, כמו במקרה של החרדל והדבורים הנידון בסוגייתנו. בהקשר זה הגמרא מביאה את מחלוקת התנאים מי צריך להרחיק עצמו: המזיק (כדעת רבנן) או הניזק (כדעת רבי יוסי).

בטרם ניגש לניתוח מחלוקת זו עלינו לעמוד על התחום ההלכתי שדינים אלו יונקים ממנו. לכאורה מדובר בנזקי ממון, תחום שנלמד במסכת בבא קמא: סוף סוף, מדובר ברכושו של אדם שמזיק לרכוש חברו (ובפרט במקרה של הדבורים, שהן בעלי חיים ממש, כמו שור). אולם מסוגיות רבות בפרקנו - ובכללן עצם קיומה של המחלוקת הזאת בין רבי יוסי וחכמים - מתקבל רושם שדיני בבא קמא אינם מיושמים כאן במובנם הרגיל. דבר זה אומר דרשני, ובעל נתיבות המשפט (סימן קנ"ה ס"ק יח) עמד על כך, ואף הציע פתרון מעניין:

"לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה שם בפרק לא יחפור... וכן הא דבבא בתרא דף י"ח בסוגיא דחרדל קשה, הא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות, שורו ממש הוא [אמת שהרמב"ן במלחמות כתב הטעם דלא קני להו רק מפני דרכי שלום, והוא דחוק] ומד' אבות נזיקין הן, ואמאי אמרי רבנן דאין צריך להרחיק, ומשמע דאפילו בדיעבד פטורים, דהא אפילו בהרחקות שמחויבין להרחיק פטור מלשלם בדיעבד, ואם כן קשה אמאי, הא הוי כד' אבות נזיקין... ועל כורחנו צריך לומר, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא..."

משמע מדבריו שיסוד החיוב בנזקי ממון הוא חובת השמירה שהוטלה על המחזיק בנכס (וראה הדף היומיומי למסכת בבא קמא דף ט), זאת אומרת: בעל הנכס רשאי להחזיק בו ולהשתמש בו, אלא שעליו לשמרו. בעל הנתיבות מסיק שאם חיוב השמירה וחיוב התשלום הנגזר ממנו, משמעם שאי אפשר להחזיק בנכס ולעשות בו שימוש סביר, פרשת נזקי ממון אינה רלוונטית עוד, שכן אין זה חיוב שמירה, כי אם חיוב לוותר על הנכס.

אם פרשת נזקי ממון אינה רלוונטית לעניין חיוב הרחקת נזקי שכנים, חזרה שאלתנו למקומה: מהו התחום ההלכתי המנחה אותנו בעניין זה? ובכן, מסתבר שקיים תחום הלכתי עצמאי של דיני שכנים. תחום זה יכול להיות מבוסס על תקנות דרבנן (שבוודאי יש לרוב בפרקנו), אך עשוי להיות לו גם תוקף דאורייתא, בעיקר על פי פרשנותו של רבנו חננאל לדרשת חז"ל על הפסוק "ואצוה את שֹפטיכם בעת ההִוא לאמר שָׁמֹעַ בין אחֵיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א', טז). בגמרא בסנהדרין ז ע"ב נאמר: "'בין איש ובין אחיו' - אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעלייה. 'ובין גרו' - אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים". ופירש רבנו חננאל שם:

"צריך הדיין להיות בקי... כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור, וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו לעשות וכיוצא בדינים הללו; ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאות ממון ובלא נתינת ממון בבזיון, אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשין בפרק לא יחפור".

את מה שמאפיין תחום זה כבר ראינו בדברי הנתיבות: אין מדובר ביחסים פשוטים של מזיק וניזק, כי אם באיזון בין פעילויות לגיטימיות שונות, שעלינו לבחור את מי מהן לבכר על פני רעותה. וכך ביאר הנתיבות את עמדתו של רבי יוסי:

"ומשום הכי סובר ר' יוסי בבבא בתרא דעל הניזק להרחיק, דמהיכי תיתי יבטל רשות המזיק? יבטל רשות הניזק, דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק! מה שאין כן בד' אבות נזיקין, אי אפשר להניזק לשמור, דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק, ולמזיק אפשר בשמירה, ובהנך דבבא בתרא הוא להיפך, שהמזיק אי אפשר לשמור הנזק כי אם בביטול התשמיש מרשותו, משום הכי לא חייביה רחמנא להמזיק".

רבנן עשויים לחלוק ולהבין שיש כאן נזקי ממון ממש (ואפשר שכך עולה מדברי הראב"ד המובאים בסוף קונטרס דינא דגרמי להרמב"ן). אבל אפשר גם שהם מקבלים את התפיסה שמדובר בתחום הלכתי עצמאי, כעולה מדברי הנתיבות, אלא שהם חולקים על רבי יוסי בדבר העיקרון הפסיקתי המנחה: רבי יוסי סבור שהניזק צריך להרחיק את עצמו, מפני שבדרך זו הוא לא יוזק, וגם לא יבטל מן המזיק שום תשמיש; ואילו רבנן סבורים שהפעילות המסבה נזק היא שצריכה לסגת.

נושא זה טעון ביאור נרחב, ויש לבחון אותו לאורך הסוגיות בפרקנו. כאן נסתפק עוד בשתי הערות:

א. אפשר שגם בדיני נזקי ממון יש שיקולים של איזון בין פעילויות. לדוגמה: רבי אליעזר סבור שלשור מועד אין שמירה אלא בסכין (בבא קמא מה ע"ב). ועוד: שן ורגל פטורות ברשות הרבים, מפני שהתורה העדיפה את זכותם של בעלי בהמות להוליכן ברשות הרבים על פני זכותם של בני אדם להניח פירותיהם ברשות הרבים. התוצאה של העדפה זו היא שאין מדובר כלל במעשה נזק, ואדרבה, מניח הפירות איהו דאזיק אנפשיה (תלמיד רבנו תם בבא קמא כג ע"ב); אך יסוד העניין בהכרה שיש לאזן בין פעילויות, שכן משמעותו של חיוב תשלום תהיה שלא ניתן להוליך בהמות ברחוב.

ב. אם אכן יסודה של שיטת רבי יוסי בהבנה שאין מדובר כאן בנזקי ממון, היא עשויה לסגת כשרלוונטי תחום אחר של מסכת בבא קמא - דיני אדם המזיק: כאשר השכן מניח בעצמו את הגורם המזיק, הדבר אסור אף בגרמא (להלן כב ע"ב). יש לבחון עניין זה במסגרת המקרים שרבי יוסי מודה בהם - "גירי דידיה" (שם), ואכ"מ.