בבא בתרא דף כג - שאלתו של רבי ירמיה

  • הרב אביהוד שורץ

במשנה בדף כג ע"ב נאמר שגוזל שנמצא במרחק של חמישים אמה משובך שייך לבעל השובך; אך אם הגוזל נמצא במרחק גדול יותר, סביר להניח שהגיע ממקום אחר, ולא מן השובך. הלכה זו מובילה את הגמרא לדיון ארוך בשאלת "רוב וקרוב", שבה נעסוק בע"ה מחר. היום נתמקד בשאלה אחת המובאת בסוגיה - שאלתו של רבי ירמיה:

"בעי ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמשים אמה, מהו?".

המשנה קבעה שיעור מדויק שעל פיו יוחלט אם הגוזל שייך לבעל השובך, אך רבי ירמיה שואל על מקרה שלא ניתן לפשטו אפילו על פי ההגדרה המדויקת הזאת. הגמרא אינה משיבה על שאלתו של רבי ירמיה, אך מוסיפה:

"ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא".

לא זו בלבד שרבי ירמיה לא קיבל תשובה לשאלתו, אף הוציאוהו מבית המדרש על שאלתו 'המתחכמת'.

בראשונים מצאנו הסברים אחדים לבעייתיות בשאלתו של רבי ירמיה. רש"י כתב:

"שהיה מטריח עליהם".

'להטריח על...' פירושו להציק, 'להיות נודניק'. לפי רש"י, שאלתו של רבי ירמיה נתפסה כשאלה קנטרנית, שתכליתה להציק ולהעיק. הדברים מוסברים ביתר ביאור בתוספות:

"ונראה לרבינו תם... דכל מידות חכמים כן הוא".

לדעת רבנו תם, דברי רבי ירמיה עלולים להתפרש כזלזול בחכמים. מטרת המשנה היא לקבוע מסמרות להלכה, כדי למנוע מחלוקות וספקות בין המוצא ובין בעל השובך. אך רבי ירמיה מתריס כלפי המשנה: כלום באמת הצלחתם לפשוט את הספקות?! האומנם מנעתם עימות בבית דין?! הרי לכם מקרה שעל כורחכם יובא לפני בית הדין לשיפוט ולשיקול דעת! יתכן שרבי ירמיה גורס כי לא ניתן לקבוע שיעור אחיד, ולעולם יש לבחון כל מקרה לגופו. הגמרא רואה עמדה שכזו בחומרה רבה: בתבונתם וברוחב דעתם קבעו חכמים גדרים ושיעורים בתחומים רבים, בדיוק משום שלא רצו שתידרש החלטה מקומית בכל מקרה לגופו. רבי ירמיה בא לערער על סמכות זו של חכמים, ומשום כך הוציאוהו מבית המדרש. [סביר להניח שפירושו של רבנו תם מבוסס על הגמרא בראש השנה [דף יג ע"א], ששם שאל רבי ירמיה במפורש כיצד יכולים חכמים לשער שיעורים דקים ולקבעם ככלל גורף. רבי ירמיה לא סולק מבית המדרש על שאלתו שם, אך הוזהר מפי רבי זירא: "לא תפיק נפשך לבר מהלכתא!"]

רבי אלחנן וסרמן, בעל קובץ שיעורים, חיבר קונטרס ששמו "קונטרס דברי סופרים" ועניינו דינים דרבנן: תוקפם, סמכותם, היקפם ועוד. בפרק האחרון בקונטרס (אות ו) הוא מצטט את דברי רבנו תם בסוגייתנו ומסביר:

"ונראה דהוא הדין כל האומדנות שבגמרא לא בדו אותם חכמי הגמרא מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני... ועל דא אפקוהו מבי מדרשא... היינו שראו משאלת ר' ירמיה שהוא מפקפק בשיעורי חכמים לומר שאינן בצימצום".

בערערו על שיעורי חכמים, ערער למעשה רבי ירמיה על מסורת מסיני, ומשום כך הוציאוהו מבית המדרש!

אך סוף טוב הכול טוב: לקראת סוף המסכת (דף קסה ע"ב) הגמרא מספרת שחכמים עצמם הסתפקו בשאלה הנוגעת למקרה גבולי בדיני שטרות, ושלחו אותה לרבי ירמיה דווקא; ומשקיבלו מענה נאות לשאלתם, החליטו להשיבו לבית המדרש.