בבא בתרא דף עד – מחלוקת רבה בר בר חנה וחכמים

  • הרב ברוך וינטרוב

אף שעוד יש לפנינו כמעט שני דפים של אגדתות, סדרת האגדות הנמסרות בשם רבה בר בר חנה (רבב"ח) מסתיימת בדף עד ע"א. כמובן, כל אגדתה ראויה לעיסוק בפני עצמה, אך בעיוננו היום ננסה להציע כיוון כללי בדבר הדרך הנכונה לקרוא את האגדות האלה, על רקע הגינוי החריף שגינו חכמים את רבב"ח (עד ע"א). גינוי זה חוזר בשתי אגדתות: בסיפור מתי מדבר גינו חכמים את רבב"ח על שלא ספר את החוטים והחוליות של ציציות המתים; ובסיפור הר סיני – על שלא הפר את שבועתו של הקב"ה. לעניות דעתי, שתי האגדתות האלה הן מפתח לקריאת סיפורי רבב"ח בכלל.

נתחיל בסיפור הראשון. כאשר שמעו חכמים כי רבב"ח חתך את כנף טליתו של אחד המתים אך לא הצליח להביאו, טענו כנגדו: "למאי הלכתא עבדת הכי? למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל? איבעי לך למימני...". חכמים מניחים שרבב"ח נטל את הציצית על מנת ללמוד הלכה, ועל כן טוענים כלפיו כי מוטב היה אילו ספר את החוטים והחוליות. אך האם באמת התעניין רבב"ח במתי המדבר ובכנפי בגדיהם על מנת לפסוק הלכה במחלוקת בית הלל ובית שמאי בעניין מספר הקשרים והחוליות?! לא כך נראה מסיפורו; מן הסיפור נראה שרבב"ח הלך אצל מתי מדבר כי המראה עניֵין אותו, וניסה ליטול את חוטי הציצית כמזכרת לחוויה המופלאה.

כידוע, יש שני סוגים של עוברי דרכים. סוג אחד הוא הסוג התכליתי: אלו אנשים שעוברים בדרך על מנת להגיע ממקום אחד למקום אחר. הסוג השני הוא הסוג המטייל: המטייל אינו עובר בדרך על מנת להגיע ליעד, אלא לשם חוויית המסע גופה. רבב"ח לא היה נוסע מן הסוג התכליתי. כאשר הציע הישמעאלי להראות לו את מתי המדבר, הצטרף אליו רבב"ח לא משום שרצה ללמוד הלכה מסוימת, אלא מפני שרצה לראות את מתי המדבר עצמם. דומני שלדבר זה בדיוק כוונה ביקורתם של חכמים. חכמים לא קראו לרבב"ח טיפש בגלל העדר 'חוש המצאה' טכני לספור חוטים וחוליות; הם קראו לו טיפש מפני שהתמקד בחוויית המפגש עם מתי המדבר, ולא בהלכות הממשיות והריאליות שיכול לשאוב ממנו.

המפרשים דנו אם סיפוריו של רבב"ח אכן אירעו במציאות (ראה הדף היומיומי מאמש), אך דומני שעמדתו של רבב"ח מבוססת כל כולה על נטישת שאלה זו ודומותיה. רבב"ח קורא לנו למשוך ידנו מכלי המדידה המדויקים של עולם המעשה. הדגים הענקיים, הספינות המהירות וכל יתר סיפוריו – אין הם אלא התרשמותו שלו מן העולם, התרשמות הנובעת מזווית ראייה שבוחנת את העולם לא על מנת להפעיל אותו, כי אם על מנת להתפעל ממנו. כך חווה רבב"ח את העולם, וכך הוא מספר עליו.

דבר זה מתבהר יותר בסיפור השני. גם כאן קָבלו חכמים על חוסר-התכליתיות שבמסעו של רבב"ח: כיצד ייתכן שהגעת עד הר סיני, שמעת את קול הקב"ה, ולא הייתה בך התושייה להפר לו את שבועתו?! אלא שבסיפור זה – שלא כמו בסיפור הקודם – משיב רבב"ח לטענת החכמים, וייתכן שנוכל ללמוד משהו מתשובתו. לדעתו, הפרת השבועה הייתה עלולה להתברר כהפרת שבועת הא-ל שלא להביא עוד מבול על העולם. מה פשר תשובתו?

על פי דרכנו אני מבקש להציע, כי בתשובה זו רבב"ח מביע במלוא החריפות את הפער שבין עמדתו ובין עמדת החכמים. חכמים רואים את העולם מעמדה ביקורתית ותכליתית, המבקשת להשפיע על העולם ולפעול בו, ועל עמדה זו מושתתות תביעותיהם מרבב"ח. אלא שרבב"ח מתבונן בעולם מעמדה שונה בתכלית: עמדה של מושפע, ולא של משפיע; עמדה החווה את העולם כמות שהוא, ואינה מאפשרת פעולה כלפיו. שתי העמדות הללו אינן עולות בקנה אחד: אדם יכול להשפיע על העולם או להיות מושפע ממנו, לפעול בו או להתפעל ממנו – אך אי אפשר לו לנקוט בשתי העמדות בעת ובעונה אחת. חכמים תובעים מרבב"ח לנטוש את העמדה החווה, המתבוננת והמתפעלת ולעבור לעמדה ביקורתית ותכליתית, עמדה של פעולה בעולם. אלא שמילוי התביעה הזו עשוי להתברר כפעולה הרת אסון: רבב"ח עלול לגלות כי באמת אין הוא עומד למרגלות הר סיני ואין שום בת קול; הניסיון להפר את השבועה עלול להביא מבול על עולמו.

נשוב אפוא ונקרא את אגדות רבב"ח, אך זאת הפעם – לא מעמדתם של חכמים "כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא". הפעם לא נשאל כמה חוטים היו על כנפי בגדיהם של מתי המדבר, וגם לא כיצד פועל הורמון הגדילה בראם בן יומו. אף לא ננסה לפענח נמשלים נסתרים ומסובכים מתוך בחינה מדוקדקת של פרטי הסיפור. את אגדות רבב"ח צריך לקרוא מתוך עיניו של רבב"ח: קריאה לא-ביקורתית, שאינה מנסה לפענח את צפונותיהן על פי מפתח אובייקטיבי. לא ההיגיון הוא שצריך לפעול בעת הקריאה, כי אם הדמיון, ושדה הפעולה אינו לוגי אלא רגשי: הקורא צריך להפנות את תשומת לבו אל תוכו פנימה, ולבחון מה מחוללת הקריאה בו.