בבא בתרא דף צו – ביטול יין

  • הרב ברוך וינטרוב

הברייתא (צו ע"ב) מביאה מחלוקת בין תנא קמא ובין אחרים בדין שמרים שיש בהם טעם יין, אם ברכתם "שהכל" (תנא קמא) או "בורא פרי הגפן" (אחרים). הגמרא מבררת במה בדיוק נחלקו, ומן הסוגיה עולה שהכל מודים כי "פלגא בשיתא פלגי מיא ולאו כלום הוא", כלומר שאם שפכו מים על שמרי יין, וכמות היין שיצאה מהם קטנה פי שישה מכמות המים שניתנה עליהם, אין הנוזל נחשב יין.

בהבנת הקביעה הזאת יתכנו שתי דרכים. ניתן להבין שזהו דין בייצור יין, דהיינו שאם כמות הנוזל שיצאה מן השמרים קטנה פי שישה מכמות המים שניתנה בהם, אין הנוזל שיצא מן השמרים חשוב יין. אבל ניתן גם לומר שהסוגיה מחדשת כי יין בטל בשישה, ולא בשישים כשאר משקין.

שתי הדעות בעניין ביטול יין מובאות בר"ן למסכת עבודה זרה (לו ע"ב מדפי הרי"ף, ד"ה וגרסינן). ר"י הזקן סבור שיין בטל בשישה, ואילו הר"ן עצמו מצדד בדעה שיין בטל בשישים, כשאר משקין.

מה ראה ר"י לחלק בין יין לשאר משקין? בראשונים מצינו שני כיוונים בהבנת שיטתו. הרשב"א (תורת הבית הארוך, בית חמישי שער ה) כתב: "שאני יין שמתפסד ונפגם טעמו בששה חלקי מים... ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין כאן טעם יין אלא קיוהא בעלמא הוא". לכאורה דבריו קשים: בדרך כלל נתינת טעם לפגם מתירה כשהפגם הוא בתערובת, ולא כשהוא באיסור – ומדוע מסתכל הרשב"א על הפגימה בטעם יין, ולא על מה שקרה לתערובת כולה?! וביאר האיגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן י"ט) שאמנם יין בשיעור זה משביח את המים (כלומר נותן טעם לשבח בתערובת), אך מאחר שטעמו של היין עצמו נפסד, הריהו חוזר להיות בגדר 'זיעת ענבים' בעלמא. בכך שונה יין משאר איסורים: נבלה שנפסד טעמה – עודנה נבלה (אלא אם כן נסרחה לחלוטין ופקעה ממנה תורת אוכל); אך טעמו של יין הוא חלק מהגדרתו כיין, ואם נפסד הטעם, שוב אין זה יין.

הסבר שני בדעת ר"י עולה בר"ן (שם). הר"ן מסביר כי העיקרון של ביטול בשישים בנוי על ההנחה שעד שיעור זה יש נתינת טעם בתערובת; אלא שיין נותן במים טעם לפגם, ועל כן הוא בטל כבר בשישה. דעה זו נראית קשה מצד המציאות, שהרי נראה שהוספת מעט יין למים משביחה את התערובת, כאמור לעיל. וכבר עמד על הבעיה באיגרות משה (שם), והציע שיש טעות בגרסת הר"ן, ושיש להבין את דבריו בדומה לדברי הרשב"א בתורת הבית. ברם, לעניות דעתי ניתן להסביר את דברי הר"ן כמות שהם לפנינו. כיצד? אכן, כאשר שאר איסורים מתערבים בהיתר, נוצרת תערובת, והיא מותרת רק אם אין טעם האיסור מורגש. אבל ביין יש מציאות ייחודית: בימי חז"ל היה היין חריף ביותר, ועל כן נהגו למזגו תמיד במים (ראה דברי רבא בעמוד ב; וראה פירוש רש"י למסכת עבודה זרה דף נח ע"ב, ד"ה שמסכו); מזיגת היין במים היא אפוא השלמת התהליך של ייצורו. אם כן, הוספת עודף מים ליין היא כשל בתהליך הייצור, והתוצר הסופי המקולקל איננו בגדר יין!

ובכן, לפנינו שתי הבנות בדינו של ר"י כי יין בטל בשישה. לפי הרשב"א והאיגרות משה, יין בטל בשישה משום שטעמו בטל בשיעור זה. ואילו לפי דברי הר"ן במסכת עבודה זרה, יין בטל בשישה משום שזהו כשל במזיגתו, דהיינו בהשלמת תהליך הייצור שלו.

להבנת טעמו של ר"י יש נפקא מינה גדולה להלכה. הרמ"א (יורה דעה סימן קכ"ג סעיף ח) מביא את דעתו המקלה של ר"י, והש"ך (שם ס"ק טז) פוסק אותה להלכה. אמנם נחלקו האחרונים אם קולא זו נוהגת בתערובת של יין בכל משקה (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ד סעיף ד ובט"ז ס"ק ד), או שמא רק בתערובת יין במים (נקודות הכסף על הט"ז שם). ונראה שמחלוקתם תלויה בשתי ההבנות שהצענו בשיטת ר"י: אם האיסור בטל משום שאין לתערובת טעם יין, ינהג דין זה גם בתערובת יין בשאר משקים; אם הוא בטל משום שזהו כשל בתהליך המזיגה, תנהג הקולא רק במים, שהרי אין מזיגה אלא במים.

למחלוקת זו נודעת חשיבות גדולה להיתר משקאות שיין מעורב בהם, כגון סוגים מסוימים של ויסקי. האיגרות משה – שהבין, כאמור, כי הביטול הוא משום הפגימה בטעם היין – מתיר. אף על פי כן כתב בתשובה לרב שבהשגחתו יוצר ויסקי ללא יין:

"ואני אומר לו יישר כוחו בזה, שיהיה ראוי למהדרין ליזהר מדברים שצריך הוראת חכם... ואף שאני מתיר, נזהר אני בעצמי מלשתות בלענדעד [=blended. ב"ו]. רק בחבורה, שלא למחזי כיוהרא, הייתי שותה משהו לברך המסובין כנהוג. ולכן ודאי טוב שיהיה יי"ש בלענדעד בלא שום חשש" (איגרות משה, יורה דעה חלק א סימן ס"ב).