בבא בתרא דף קטז – ירושה ומורשה

  • הרב אביהוד שורץ

כפי שראינו בעיונים הקודמים (לדף קיד ולדף קטו), דיני ירושה מבליטים את חשיבותו ומשמעותו של התא המשפחתי. כידוע, היורש המרכזי של האדם הוא בנו. והנה, איתא בסוגייתנו (קטז ע"א):

"אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מלא עליו עֶבְרה".

הגמרא אינה מפרשת מדוע העדר בן יורש הוא דבר קשה כל כך. אך אפשר שהעניין יתבהר מהמשך הסוגיה:

"'אשר אין חליפות למו ולא יראו א-לקים' (תהילים נ"ה, כ) – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: כל שאינו מניח בן, וחד אמר: כל שאינו מניח תלמיד".

הפסוק המובא מתהילים מדבר במי שאין לו "חליפות", דהיינו מחליף. האמוראים נחלקו מיהו המחליף העיקרי של האדם: בנו או תלמידו. למסקנת הגמרא, רבי יהושע בן לוי סבור שהפסוק מדבר במי שלא השאיר אחריו תלמיד, ועליו נאמר שלא ירא א-לוקים. נראה שתלמיד חכם שאוצר את תורתו לעצמו ואינו מנחילה לאחרים, פוגע במסורת ישראל ובהעברת התורה מדור לדור, והרי זה פגם ביראת א-לוקים.

מסתבר שגם הדרשה שהביא רבי יוחנן – "כל שאינו מניח בן" – מסכימה שחשוב להעמיד תלמידים הרבה, אלא שהיא רואה פן מסוים של העברת המסורת המתקיים בצאצאים ביולוגיים דווקא. לכשנדייק בלשון הגמרא נמצא שהדרשה הראשונה מדברת על "כל שאינו מניח בן ליורשו", ואילו הדרשה השנייה מדברת על "כל שאינו מניח בן". בפשטות, ירושה היא מושג ממוני. עם זאת, שגור בפינו הפסוק:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג, ד).

וביארו המפרשים ש"מורשה" היינו ירושה. כך, למשל, כתב הרמב"ן בפירושו שם:

"תורה צוה לנו משה, והיא תהיה מורשה לקהילת יעקב, כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה, כי לא תשכח מפי זרעו".

הבן יורש מאביו לא רק את ממונו, אלא גם את מסורתו ומורשתו. כשאין בן, הממון עובר לידי קרוב משפחה אחר, אך בהשתלשלות הדורות והעברת המסורת נוצר נתק.

הדרשה שהביא רבי יוחנן עומדת על חשיבותו של שילוב עולם המעשה והחומר עם עולם המסורת והרוח. קיומו של עם ישראל מחייב לא רק את הענקת הרוח לדורות הבאים, אלא גם העמדת צאצאים בשר ודם – יורשים ממוניים – שאותה רוח של תורה, עבודת ה' ויראת א-לוקים מפעמת בקרבם. זהו אכן שילוב ייחודי, וכדברי המהר"ל בחידושי אגדות על סוגייתנו:

"ודברים אלו עמוקים ביותר מי שיבין מדריגת הבן אשר הוא האדם, ויבין מדריגת התלמיד אשר בו החכמה, והבן זה כי הוא עיקר".