בבא בתרא דף קיט – ארץ ישראל מוחזקת היא

  • הרב ברוך וינטרוב

הגמרא אומרת כי "יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו". יסוד ספקו: האם ארץ ישראל נחשבה מוחזקת ביד יוצאי מצרים – שהרי אין הבכור נוטל פי שניים אלא במוחזק, ולא בראוי. הגמרא ממשיכה ומסבירה שמשה הסתפק בביאור מה שנאמר ליוצאי מצרים "ונתתי אֹתה לכם מורשה" (שמות ו', ח): האם כוונתו שדור יוצאי מצרים נחשבים יורשי הארץ ממש, כלומר היא מוחזקת בידם, או שמא הוא בא לומר שיוצאי מצרים "מורישין ואינן יורשין", ואם כן, אין הארץ נחשבת מוחזקת בידם.

למסקנת הסוגיה, משה למד ששני הדברים נכונים: "ירושה לכם מאבותיכם ומורישין ואינן יורשין". וקשה: כיצד יכולים שני הפירושים הללו לדור בכפיפה אחת?! האם דור יוצאי מצרים ירשו את הארץ או לא ירשוה?

נראה שעניין זה יתבאר על פי דברי הירושלמי במסכת חלה (פ"ב ה"א) על הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו, יח):

"דא"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן: 'לזרעך אתן' אין כתיב כאן אלא 'לזרעך נתתי' – כבר נתתי".

וביאר את הדבר רש"י בפירושו לתורה שם:

"אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה".

הבטחתו של הקב"ה חשובה כאילו כבר התקיימה, וזה היסוד למעמדם המיוחד של יוצאי מצרים בארץ. בפועל לא זכו יוצאי מצרים בארץ כלל, ועל כן הם "מורישין ואינן יורשין". אך מאחר שהקב"ה כבר הבטיח את הארץ לעם ישראל, ניתן לראותה כנחלתם אף בלא שקיבלו עליה בעלות ממונית.