בבא בתרא דף קנח – ירושת הבעל את אשתו; דין "אין ספק מוציא מידי ודאי" בממונות

  • הרב אביהוד שורץ

די במבט חטוף בדף קנח להבחין באריכות הדברים המופלגת בתוספות וברשב"ם, עד כדי כך שבגמרא עצמה יש שורות אחדות בלבד. עיוננו יעסוק אפוא בשני עניינים הנידונים בתוספות וברשב"ם על סוגייתנו.

ירושת הבעל את אשתו

המשנה הראשונה בדף קנח עוסקת במצב שבעל ואישה נספו בהתמוטטות בית, ונשאלת השאלה מי מת ראשון. אם האישה מתה ראשונה, הבעל יורש אותה, ואין לקרוביה חלק בנכסיה. הלכה זו הביאה את התוספות כאן להזכיר את המחלוקת אם ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן. האמוראים נחלקו בשאלה זו במסכת בכורות (דף נב), ואף להלכה נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (הלכות אישות פי"ב ה"ג; הלכות נחלות פ"א ה"ח).

התוספות (ד"ה ובית הלל) מביאים את המחלוקת, אך מעירים:

"ואפילו סבירא לן נמי דאורייתא, יש לחלק ולומר כיון דירושת הבעל אינה משום קורבה, הוי בחזקת האשה".

כידוע, ירושה עוברת לקרוביו של אדם. אם כן, הסברה הפשוטה לירושת הבעל את אשתו היא שהוא האדם הקרוב לה ביותר. התוספות כאן מציעים הבנה מחודשת, וטוענים שירושת הבעל אינה משום קורבה. נראה שעל פי דרכם, ירושת הבעל את אשתו היא חלק ממערכת הזכויות והחובות ההדדיות של הנישואין (כשם שהבעל זוכה במעשה ידי אשתו ובשימוש בנכסיה).

הגמרא לעיל קיא ע"ב מחפשת מקור לירושת הבעל את אשתו, ובמהלך הדיון היא מציעה שגם האישה תירש את בעלה. הצעה זו מבוססת בבירור על ההנחה שירושת הבעל את אשתו היא משום היותם האנשים הקרובים ביותר זה לזה. אך למסקנה ההצעה נדחית, והדבר נלמד בפירוש מן הכתוב. ייתכן שלפי מסקנת הגמרא שם, ירושת הבעל איננה משום קורבה, אלא היא זכות שזיכתה התורה (או שזיכו חכמים), וזכות זו ניתנה לבעל דווקא, ולא לאישה.

(עוד על ירושת הבעל את אשתו בדף היומיומי לדף קיב.)

"אין ספק מוציא מידי ודאי" בממונות?

דין אחר הנזכר בתוספות וברשב"ם על סוגייתנו הוא "אין ספק מוציא מידי ודאי". כלל הלכתי זה מוסב במקור על דיני איסור והיתר (עיין למשל פסחים דף ט לעניין בדיקת חמץ, ועבודה זרה דף מא לעניין איסור הנאה מעבודה זרה). הרשב"ם בפירושו לסוגייתנו (קנח ע"ב, ד"ה אלו ואלו) מחדש חידוש מרחיק לכת – שכלל זה קיים גם בממונות. וזה לשונו:

"וכל היכא שהאחד תובע את הכל והאחד תובע החצי, הנה זה שתובע הכל קרוי ודאי, הואיל והוי ודאי במקצת, ואידך ספק, ואין ספק מוציא מידי".

לדבריו, אם אחד מבעלי הדין תובע את הממון כולו, וחברו תובע רק מחצית הממון, אזי התובע את הכול מוגדר ודאי, ושכנגדו מוגדר ספק.

התוספות התקשו מאוד לקבל את דברי הרשב"ם. הם מקשים עליו מסוגיות שונות, ובסוף דבריהם הם מוסיפים וטוענים:

"ועוד קשה, דהלכתא בלא טעמא הוא, שבשביל שהוא ודאי בחלק זה יהא ודאי בחלק אחר?!"

טענת התוספות משכנעת ביותר: העובדה שצד אחד תובע רק מחצית אינה מחזקת את שכנגדו. אמנם יש מחצית שאין בה ספק, אך לגבי המחצית המסופקת יש לשני הצדדים מעמד שווה. (התוספות אוחזים בעמדה זו גם בבבא מציעא דף ב ע"א, ד"ה וזה; הם מזכירים שם בהווה-אמינא עמדה דומה לעמדתו של הרשב"ם, אך אינם מציינים לדבריו בסוגייתנו.)

לעת עתה לא עלה בידי למצוא הסבר מניח את הדעת לעמדת הרשב"ם, ויש לעיין.