בבא מציעא דף סז - מחילה בטעות

  • הרב שמואל שמעוני

לאחר שהכריעה כי המקרה הרגיל של "הלוהו על שדהו ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי" נחשב אסמכתא, ואסמכתא לא קניא, עוברת סוגייתנו (סו ע"ב - סז ע"א) לשאלת התשלום על הפירות שכבר נאכלו, התלויה, לדברי הגמרא, בדין מחילה בטעות. הגמרא מקשה על קביעתו של רב נחמן שבמקרה הנ"ל "הדר ארעא והדרי פירי" - דהיינו שמחילה בטעות אינה מחילה - מדבריו בעניין המוכר פירות שלא באו לעולם, שאם הספיק הקונה לאכול פירות קודם שחזר בו המוכר, לא ניתן לתבעו להשיבם, דהיינו שמחילה חלה גם בטעות. ומשיבה הגמרא: "התם זביני, הכא הלואה".

מה פשר החילוק הזה? הראשונים העלו הסברים שונים בעניין, ולא נעמוד כאן על כולם. מרביתם מניחים שככלל מחילה בטעות אינה מחילה, ולכן בנידון דידן "הדר ארעא והדרי פירי", אלא שב"זביני" יש שיקול מיוחד שבגללו המחילה חלה. רבנו תם (תוספות ד"ה התם; ועיין עוד בדבריו בספר הישר סימן תקצ"ב, ובחידושי הרמב"ן על בבא בתרא דף מא ע"א), למשל, כתב שהמוכר פירות דקל, אף על פי שהוא יכול לחזור בו, מכל מקום אין לו לעשות כן, אלא לעמוד בדיבורו ולשמור על מהימנותו, ולכן מסתבר שבזמן שאכל הקונה את הפירות, לא היה המוכר חוזר בו גם לוּ ידע שהוא יכול לעשות כן, ורק מאוחר יותר נמלך בדעתו והחליט לחזור בו.

להנחתם של מרבית הראשונים שככלל מחילה בטעות אינה מחילה יש שני נימוקים מרכזיים:

א. סברה: "דפשיטא דמחילה בטעות בעלמא לא הויא מחילה, דכל דבר שהוא בטעות לאו כלום הוא" (לשון רבנו תם בספר הישר).

ב. התוספות בסוגייתנו מציינים שבבבא בתרא דף מא ע"א מסופר על רב ענן שהסיט בטעות את כותל חצרו אל תוך חצר שכנו בסיועו של שכנו, ונאמר לו שעליו להחזיר את הגבול לאחור מפני ש"מחילה בטעות היא".

אך למרבה הפלא, מרש"י בסוגייתנו (ד"ה הכא) עולה שבעיקרון מחילה בטעות מועילה, ובהלוואה יש להחזיר את הפירות מפני שהותרתם ביד המלווה "מיחזי כריבית" הדומה לריבית קצוצה, שיוצאת בדיינים. לא נעסוק כעת בקושי שיש בקביעה זו במה שנוגע לדיני ריבית דרבנן, אלא בקושי שיש בה מצד דיני מחילה בטעות: כיצד יתמודד רש"י עם שני הטיעונים הנ"ל?

את הראיה ממסכת בבא בתרא ניתן ליישב בקלות: אם נניח שדווקא מחילה בטעות היא מחילה, אך הקנאה בטעות אינה הקנאה, נוכל לומר שהמונח "מחילה" שם הוא מושאל, והכוונה היא שהקנאת חלק מהקרקע לרב ענן הייתה טעות. הקושי המרכזי יותר הוא מצד הסברה: האומנם יתכן שמחילה בטעות מועילה? מדברי הגהות אשר"י בסוגייתנו (סימן ל"ב) משמע שכן הדברים:

"דמחילה בטעות הויא מחילה. אף על גב דקנין טעות חוזר, בדין שיכול לחזור בו, כיון שהממון עדיין הוא בידו, יש כח בידו לחזור, כיון דבטעות הקנהו... אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו, אף על פי שהוא בטעות - זכה חבירו, מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר, אם כן שכנגדו קנאו ביאוש בעלים".

לדבריו "קנין טעות חוזר... כיון שהממון עדיין הוא בידו"; ונראה שאין הכוונה בהכרח שהחפץ עדיין נמצא פיזית ביד המַקנה - שהרי הטעות מבטלת את המקח גם משהגיע ליד הקונה - אלא כוונתו שהבעלות בחפץ היא עדיין ביד המַקנה. במחילה, לעומת זאת, אין לבעל החוב שום בעלות: הרכוש הוא כולו בבעלותו של החייב, אלא שמוטל עליו חיוב ממוני לשלם; מחילה מבטאת ייאוש של בעל החוב מחיוב זה, ולשם כך די בהלך רוח מסוים, ואין צורך בגדרי דעת מַקנה, שטעות פוגמת בה. [גם המקרה הרגיל של ייאוש, שההגהות אשר"י מדמה מחילה אליו, הוא מצב נפשי מסוים, ואף באשר למצב הנפשי הזה יש דעות שהוא חל גם בטעות, ראה ירושלמי בבא קמא פ"ד ה"ח.]

ונראה שהדבר תלוי בהבנת גדר מחילה, שהיא גופה תלויה - כך מסתבר - בהבנת מעמדו של חוב (ראה בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף נח). אם מבינים שלבעל החוב יש מידה של בעלות בחלק מהונו של החייב, אזי כאשר הוא מוחל על החוב, הריהו מעביר בעצם מעין 'נכס' שלו לרשות החייב ומעשיר אותו - ויתכן שלכך דרושה מעין דעת מקנה. אבל אם חוב אינו אלא זכות תביעה בלבד, שעצם קיומה אינו גורע מהונו של הלווה, יתכן שאין צורך בדעת מקנה, אלא די בהסתלקות בעל החוב מזכות התביעה.