בבא מציעא דף עד - סיטומתא

  • הרב שמואל שמעוני

נפתח בסטטיסטיקה - מופעי המונח סיטומתא/סיתומתא בפרויקט השו"ת (מהדורה 13):

* תלמוד בבלי - פעם אחת

* ספרי גאונים וראשונים - 8 פעמים

* שו"ת מתקופת הראשונים - 15 פעם

* שו"ת פוסקי זמננו - 374 פעם, מהן 223 בפסקים של בתי דין רבניים במדינת ישראל.

המספרים ממחישים היטב את התחזקות מעמדו של מונח זה במרוצת הדורות: השימוש בו הולך ומתרחב, בניסיון לבסס הכרה הלכתית במציאות הכלכלית והמסחרית המשתנה.

ננסה אפוא לעמוד מעט על מקורו של מושג זה, על תוקפו ועל האפשרות להרחיבו. ונפתח בסוגייתנו.

מקור המונח ומשמעותו

"אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר: למקניא ממש, רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע. והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגו למקני ממש - קנו" (עד ע"א).

על פי הפירוש הרווח, הגמרא קובעת כאן שבמקום שנהגו שפעולה מסוימת קונה - דהיינו מעבירה בעלות ושוללת את האפשרות לחזור מן העִסקה - יש לדבר תוקף הלכתי. אמנם הריטב"א התקשה בפירוש זה וטען שלא ניתן לקנות ללא מעשה קניין הלכתי מוכר, ועל כן נטה לפירוש אחר:

"והנכון בזה מה שאמר מורנו בשם ה"ר פינחס אחיו ז"ל, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד, ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה... וליכא אלא מי שפרע, או בתורת חליפין יהבי ליה, דקני לגמרי, דכיון שאין עליו צורה נעשה חליפין, ובהא הוא דפליגי אמוראי, ואמרינן דבאתרא דנהיגי קני, דודאי על דעת חליפין יהבי ליה".

לפי פירושו של רבנו פינחס, סוגייתנו כלל איננה מעניקה תוקף לדרכי קניין שלא תוארו בהלכה, וכל שנאמר פה הוא שבמציאות מסוימת ניכר שהצדדים רואים במעשה נתינת הסיטומתא ("כעין מטבע שאין עליו צורה", לדעת רבנו פינחס) חליפי חפץ, ולא תשלום במטבע.

יסוד תוקפה של הסיטומתא

אך כאמור, הגישה הרווחת גורסת שיש תוקף למעשה המקובל בעולם המסחר כמעשה קניין. ומה מקור הדבר? בעניין זה יש כמה גישות:

1. לדעת בעל נתיבות המשפט (סימן ר"א ס"ק א) זוהי תקנה דרבנן. ונימוקו עמו:

"דהא קנין דרבנן ודאי דלא גרע ממנהג שנהגו הסוחרים, ואפילו הכי לא חשבינן אותו רק לקנין דרבנן".

2. אמנם החתם סופר בתשובותיו (חלק ב, יורה דעה סימן שי"ד) חלק על הנתיבות והבחין בין תקנה שנכפתה על הסוחרים שלא מרצונם לבין נוהג שהנהיגו הם מרצונם, וכתב:

"לפי עניות דעתי סטומתא הוא קנין דאורייתא ממש, והיכן מצינו שנמנו רבנן על ככה ואמרו שתקנו שמנהג סוחרים קונה, אלא רבא הודיענו בבבא מציעא עד ע"א שהדין כן מהתורה: כל שהנהיגו הסוחרים הוה ליה כאלו התנו, וכל תנאי שבממון קיים מהתורה".

נראה מדבריו שתוקף הסיטומתא נובע מהתנאת הצדדים, כשיטת רבי יהודה (להלן צד ע"א) שבדבר שבממון מתנה אדם על מה שכתוב בתורה. ואולם, הסבר זה בעייתי, שהרי מקובלת מאוד שיטת הריטב"א (קידושין כה ע"ב) שאין די בהסכמת שני הצדדים לעשות קניין: "שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה, אף על פי שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו - אינו קונה, והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא, שאינו קונה". הריטב"א עצמו אכן חלק, כאמור, על הפירוש הרגיל, וטען כי אין תוקף למעשה קניין שלא הוכר בהלכה, אף אם הוא מעשה קניין מקובל. אך הגישה הרווחת בפסיקה מקבלת את דבריו במסכת קידושין ומבחינה בין תנאי בין שני אנשים פרטיים לבין קניין המקובל בעולם המסחר בכלל (ראה למשל ש"ך סימן קצ"ח ס"ק י וסימן ר"א ס"ק א) - ודלא כחתם סופר, שהסברו לדין סיטומתא שולל, למעשה, את עמדת הריטב"א בקידושין.

3. בעל דבר אברהם טען (בסימן הראשון בספרו) שקניין סודר הוא בעצם סוג של סיטומתא, וכי תוקפו נובע מן המנהג לראות בו קניין. מאחר שברור לו שקניין סודר קונה הלכה למשה מסיני, הוא מסיק "דההלכה היתה כללית, דכל שיקבע למנהג אצל התגרין לקנות בו יהא קנין גמור". יש להדגיש כי הדבר אברהם אינו טוען שכל עניינם של מעשי הקניין בהלכה הוא לשקף גמירות דעת ורצינות באמצעים הנהוגים בעולם המסחר, וכי כל מעשי הקניין הם יישום כזה או אחר של עקרון הסיטומתא; כל טענתו היא שהתורה מכירה גם במסלול קנייני כעין מסלול הסיטומתא.

4. הרשב"א כותב על סוגייתנו: "ושמעינן מינה שהמנהג מבטל ההלכה". נראה מדבריו שאין כאן מסלול הלכתי נוסף לקניין, כי אם הכרה של התורה בתוקפו של מנהג - תוקף שעשוי לגבור, בהקשרים מסוימים, גם על ההלכה.

הרחבת השימוש במושג הסיטומתא

כל הגישות הללו עוסקות בתוקף שיש למעשה קניין שאיננו מנוי בהלכה. אולם במרוצת הדורות הורחב השימוש במושג זה אל מעבר להכרה במעשי קניין חדשים.

הרחבה אחת נוגעת לדבר שלא בא לעולם. על פי ההלכה, לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, אך יש שסברו שהדבר אפשרי מדין סיטומתא (ראה שתי הדעות במרדכי מסכת שבת סימנים תע"ב-תע"ג). קשה להבין כיצד עמדה כגון עמדתו של הדבר אברהם, שהתורה מכירה במנהג הסוחרים כערוץ קנייני נוסף, תאפשר להתגבר על בעיית דבר שלא בא לעולם, ועל כן נראה שפסקים אלו מחזקים את כיוונו של הרשב"א, שמדובר בהכרה במנהג חוץ-הלכתי. אמנם אם נבין שהחיסרון בדבר שלא בא לעולם הוא בגמירות הדעת של הצדדים, אין מכאן ראיה, שכן העובדה שמדובר בקניין מקובל עשויה לשנות מצב זה.

אולם נראה שגישה מעין זו של הרשב"א תהיה הכרחית אם נרצה לקבל הרחבות נוספות למושג זה, ונביא כאן שתי דוגמות לדבר:

א. מן המרדכי (שם) נראה שדין סיטומתא יכול לתת תוקף לקניין דברים, דהיינו לחוזה המקובל במשפט החילוני. על פי ההלכה, אין לחוזה כזה תוקף, באשר הוא מחייב את האדם לנקוט בפעולות שהוא אינו חייב בהם. אך כאמור, מדברי המרדכי נראה שאם חוזה כזה מקובל בעולם המסחר, תכיר בו ההלכה משום סיטומתא. קשה להבין כיצד ניתן לתת תוקף לקניין שכזה אם לא על פי העיקרון "שהמנהג מבטל הלכה".

ב. על פי ההלכה המוכרת, רק בני אדם יכולים להוות ישות משפטית. והנה, בדורות האחרונים היו שביקשו לבסס על מושג הסיטומתא את ההכרה התורנית בישות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ, שיכולה להיות בעלים של נכסים וצד בעסקות (ראה למשל פד"ר ו, עמ' 315 [מופיע בפרויקט השו"ת במאגר פוסקי זמננו]). קשה מאוד לבסס ישות משפטית חדשה על קניין סודר, וגם מכאן נראה אפוא שדין סיטומתא אינו אלא הכרה במנהג חוץ-הלכתי.