בבא קמא דף טז – כריעה במודים

  • הרב ישי יסלזון

"שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים".

בגמרא בברכות (לד ע"א) נאמר:

"תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן – באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף".

הרשב"א (שם ד"ה "רבא") מקשה מהמשך הגמ' (שם ע"ב):

"תני חדא: הכורע בהודאה הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה! לא קשיא: הא – בתחלה, הא – לבסוף. רבא כרע בהודאה תחלה וסוף. אמרי ליה רבנן: אמאי קא עביד מר הכי? – אמר להו: חזינא לרב נחמן דכרע, וחזינא ליה לרב ששת דקא עבד הכי".

כאן עולה שיש מחלוקת מתי לכרוע לא כמו בברייתא.

הרשב"א גרס בברייתא "באבות ובהודאה", וממילא היא אינה מתייחסת לשאלת תחילה וסוף, אך הראב"ד (שם) חילק בין מודים דרבנן – שאודותיו נחלקו רבא ורב ששת, לבין הברכה עצמה – בה מוסכם שיש לכרוע תחילה וסוף.

אפשר להציע ששאלת זמן הכריעה קשורה לשאלה אחרת הנוגעת לדין מודים דרבנן. בנוסח הסידור היום מודים דרבנן נחתם ללא שם ומלכות: "ברוך ק-ל ההודאות", אולם בירושלמי מופיע סיום אחר:

"ר' יסא כד סליק להכא חמתון גחנין ומלחשין. אמר לון מהו דין לחישה... דאמרין ליה חברייא בשם ר' סימאי מודים אנחנו לך... וקרבתנו להודות לשמך בא"י אל ההודאות".

הגר"א (בספרו מעשה רב) פסק כירושלמי – שיש לחתום בברכה. אם אכן חותמים בברכה, מסתבר יותר שיש לכרוע גם בסוף הברכה, מה שאין כן אם החתימה אינה בברכה.

בעקבות דיון זה עולה השאלה – מדוע דווקא ברכת ההודאה זכתה בכריעה? וכי לא היה מתבקש יותר שהברכה החותמת היא זו שתזכה בכריעה?

הפסוק בתהילים (קלח, ב) קושר את ההשתחויה בהודאה: "אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך על חסדך ועל אמתך כי  הגדלת על כל שמך אמרתך", ובגמ' בברכות (ז ע"א) מסופר על רבי ישמעאל שבירך את הקב"ה ובסיום הברכה הקב"ה נענע בראשו, ומסביר זאת רש"י: "כמודה בברכתי ועונה אמן". אם כן – יש בכריעה מחוה של הודאה ועל כן היא צמודה דווקא לברכה זו.

הבנה זו שופכת אור על הסבר התוספות בסוגייתנו, שעל פיו בהפיכה לנחש יש מידה כנגד מידה, בעקבות הגמרא בברכות (יב ע"ב): "רב ששת כי קא זקיף – זקיף כחיויא (נחש)", וא"כ – מסתבר ששדרו של האדם יהפוך דווקא לנחש.

אך אנו נביא דווקא את המדרש על הנחש הקדמון:

"והנחש – חשב באותה שעה ואמר: אלך ואהרוג את האדם, ואשא את חוה, ואהיה מלך על כל הבריות, ואלך בקומה זקופה".

גם הנחש רצה להלך בקומה זקופה, ולא לכרוע להודות לה' על כל הטוב שגמל לו.