בבא קמא דף יז – בתר מעיקרא ובתר השתא

  • הרב ישי יסלזון

הגמרא מחלקת בין נזק שהגיע מגופה של הבהמה, שעליו חייבים נזק שלם, לבין נזק שנגרם מדבר שאותו העיפה הבהמה (שנקרא 'צרורות'), ומחייב בחצי נזק בלבד.

רבא מעלה שאלה מעניינת:

"בעי רבא: דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל למקום אחר ונשבר, מהו? בתר מעיקרא אזלינא וגופיה הוא, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו?"

במקרה זה - מצד אחד הבהמה יצרה, ע"י המגע, קשר אל החפץ והנזק, אך בפועל לא מגעה הוא זה שגרם את הנזק. השאלה העולה כאן היא מה המחייב בתשלומי נזק שלם: הקשר הפיזי של הבהמה למעשה הנזק או גרימתו בפועל. אפשר להציע שקשר פיזי מחייב את הבהמה בנזק מצד האחריות על הנזק - הבהמה כביכול נחשבת כ'בעלים' על החפץ מאחר שהיא יצרה אתו מגע, וממילא היא זו שצריכה לתת דין וחשבון כאשר הוא ניזק.

הגמרא מביאה ראיה שבתר מעיקרא אזלינן:

"תפשוט ליה מדרבה, דאמר רבה: זרק כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל - פטור, דאמרינן ליה: מנא תבירא תבר!"

במקרה זה ההליכה 'בתר מעיקרא' גורמת לנו לראות את הכלי כשבור כבר ברגע הזריקה של האדם הראשון. מראיה זו של הגמרא נראה שהאפשרות היחידה להתחייב בתשלומי נזיקין היא גרימת הנזק בפועל, אלא שיש שאלה האם לראות נזק שמתרחש לאחר זמן כאילו הוא התרחש כבר עכשיו.

תוספות (ד"ה "זרק כלי") מבדילים בין המקרה של רבה (זרק כלי מראש הגג) למקרה בו אדם ירה חץ או זרק אבן על כלי:

"נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, דפשיטא דחייב ולא שייך כאן 'מנא תבירא תבר' - דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו".

מהחילוק של תוספות בין מקרה שבו האדם הראשון נגע בכלי עצמו לבין מקרה שבו הוא גרם להפסדו בלי נגיעה, נראה שחוזרת סברת החיוב בנזק מצד ה'בעלות' שנוצרה ע"י מגע עם החפץ הניזק. מכיון שבמקרה של זריקת חץ אין מגע ישיר בחפץ הניזק, היורה אינו אחראי על הכלי וממילא זה ששבר אותו בפועל יתחייב לשלם.

הקצות (סימן שצ ס"ק א) מבין שעל אותה 'סברא פשוטה' חלק הרא"ש (פרק ב סימן ב) וסבר שאין הבדל בין מקרה שבו האדם זורק את הכלי לבין מקרה שבו הוא יורה עליו חץ. נראה שהרא"ש הבין גם הוא שגרימת הנזק היא זו שמחייבת בתשלום, ושאלת הגמרא היא רק האם החפץ נחשב כמוזק כבר ברגע שבו עתיד בוודאות להיגרם נזק, או שמא צריך לחכות עד שהנזק יקרה בפועל.