בבא קמא דף מא – כופרא ממונא וכופרא כפרה

  • הרב אביהוד שורץ

הסוגיות הנלמדות בימים אלה עוסקות בדיני כופר. הגמרא בדף מ' עמוד א' עומדת על שאלת יסוד באופי תשלום כופר, וכך נאמר שם:

"מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: כופרא ממונא הוא, ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר: כופרא כפרה?"

בסוגיות שונות בש"ס (ראה, למשל, לעיל בדף ט"ו בדין חצי נזק של שור תם) מצאנו הבחנה בין "ממונא" ובין "קנסא". עם זאת, לפנינו הבחנה ייחודית בין כפרה ובין תשלומי ממון. הגמרא מציעה לתלות בהבחנה זו את מחלוקת התנאים בשאלת גובה התשלום בכופר: אם מדובר על דמי ניזק, סביר להניח שזהו פיצוי ממוני, בעוד שאם מדובר על דמי מזיק, נראה יותר שמדובר על תשלום שמטרתו לכפר על כך ששורו הרג את הנפש. הצעה זו נדחית, לבסוף, אולם עצם ההבחנה בין כפרה ובין ממונא דורשת הסבר. כדי לעמוד על יסוד הדברים, נעיין בחידוש שחידשו התוספות בתחום שונה.

ישראל שאכל תרומה בשגגה נדרש לשלם לכהן את שווי התרומה שאכל, ולהוסיף על כך חומש. האוכל תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים. על פי חלק מן התנאים, מי שחייב מיתה בידי שמיים – נוהג בו דין קים ליה בדרבה מיניה, ועל כן בצד חיוב המיתה בידי שמיים לא ניתן לחייבו גם בתשלומים נוספים. נשאלת השאלה מה דין התשלומים באדם שאכל תרומה במזיד: הוא חייב מיתה בידי שמיים, אך האם הדבר פוטר אותו מתשלום קרן וחומש לכהן? התוספות (פסחים דף כ"ט, כתובות דף ל') מחדשים, שבמקרה כזה האוכל חייב לשלם קרן וחומש, ועונש מיתה בידי שמיים אינו פוטר אותו מן התשלומים. התוספות מסבירים:

"ואור"י דתשלומי תרומה מחמת כפרה הם, כדמוכח במסכת תרומות (פ"ו מ"א) דתנן 'אם רצה כהן למחול אינו יכול למחול', וכיון דכפרה הוא אין כרת פוטרו משום קם ליה בדרבה מיניה".

וביאור דבריהם: כאשר מבקשים להטיל על אדם חיוב ממון, עומד דין קים ליה בדרבה מיניה, וקובע שלא ניתן להטיל שני חיובים שונים – ממון ומיתה – על אותו אדם. ברם, בכל הנוגע לתשלומי תרומה – כלל לא מדובר על חיוב ממון. אדרבה, מדובר על זכות, המאפשרת למי שאכל תרומה לכפר על המעשה שעשה!

התוספות מוכיחים את דבריהם מן המשנה במסכת תרומות (ו' א'), שבה נאמר שהכהן אינו רשאי למחול לישראל שאכל תרומה בשוגג על הקרן והחומש. התוספות מסבירים, שאילו היה מדובר על חיוב ממון רגיל, ניתן היה למחול עליו, וכמו כן הוא היה מתבטל מכוח קים ליה בדרבה מיניה. אך מכיון שמדובר על תשלום שבא לכפרה, הוא אינו ניתן למחילה, ואינו מתבטל מכוח קים ליה בדרבה מיניה.

במקביל לחידוש זה ביחס לתשלומי תרומה, אוחזים התוספות שם בעמדתו של רש"י, שלפיה מי שאכל חמץ של הקדש בפסח פטור מתשלומי קרן וחומש להקדש, משום שהוא חייב כרת על אכילת החמץ, וקם ליה בדרבה מיניה. וכאן הבן שואל: מה בין תשלומי קרן וחומש בתרומה, שאין אומרים בהם קים ליה בדרבה מיניה, ובין תשלומי קרן וחומש באכילת הקדש?! בתשובה לכך הסביר מורנו הרא"ל בשם הגרי"ד סולוביצ'יק, שיש להבחין בין שני ערוצים של תשלומים:

ערוץ א' – תשלומים שביסודם הם תשלומי ממון, אלא שמכוחם צומחת ועולה גם כפרה.

ערוץ ב' – תשלומים שמעיקרם לא באו אלא לכפרה, וזו מהותם ועניינם.

התוספות סבורים שתשלומי קרן וחומש על אכילת הקדש משתייכים לערוץ הראשון. דהיינו, האוכל הקדש למעשה גוזל מרשות גבוה, ועל כן בראש ובראשונה מוטל עליו חיוב להשיב את הגזילה אשר גזל, ולשלם ממון. מכוח תשלום זה, עתידה לצמוח לו גם כפרה, אך כאמור, ביסודו של דבר מדובר על חיוב ממון. כאמור, אם בחיוב עסקינן, הרי שיש ליישם לגביו את הכלל של קים ליה בדרבה מיניה.

אך החיוב על אכילת תרומה הוא חיוב שונה. לא מדובר על פיצוי ממוני, שכן פעמים רבות אין את מי לפצות, כגון באדם שאכל תרומה מפירותיו שלו או מפירות שקיבל במתנה מכהן. לפיכך, יש לומר שהחיוב לשלם קרן וחומש על אכילת תרומה אינו פיצוי ממוני, אלא חיוב עצמאי שבא לכפר על כך שישראל נכנס לנעליו של הכהן, ונוהג מנהג כהונה. מכיון שמדובר על חיוב שביסודו הוא חיוב כפרה, ולא חיוב ממון רגיל, אין אפשרות למחילה, ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה.

דומה שהסבר זה מתורתם של בעלי התוספות מבהיר היטב את ספק הגמרא בעניין כופרא ממונא או כופרא כפרה. למאן דאמר כופרא ממונא, הרי שבראש ובראשונה מדובר על פיצוי לניזק ולמשפחתו. פיצוי ממוני זה מניב גם כפרה, אך ביסודו של דבר עומד התשלום הממוני. למאן דאמר כופרא כפרה, נראה שאין אפשרות לפצות מבחינה ממונית על מותו של אדם, שהרי חייו של אדם לא יסולאו בפז. על כן יש לומר, שהחיוב מיסודו בא לכפרה, אלא שכפרה זו נוצרת בעזרת התשלום הממוני.

על פי אמות המידה של התוספות, הנפקא-מינה בין הדעות תהיה בעניין האפשרות למחול על כופר, וכן בדין קים ליה בדרבה מיניה בתשלומי כופר. ואמנם, מצאנו שהתוספות נקטו "כופרא כפרה" ביחס לשני העניינים: לעיל בדף ג', קבע הר"י שאלמלא גזירת הכתוב הקובעת שתשלומי כופר הם רק בנזקי שור ולא בנזקי אדם, ניתן היה לחייב את הרוצח בכופר, והוא לא היה נפטר מדין קים ליה בדרבה מיניה. לאמור – מדובר על תשלום שביסודו הוא לכפרה, ולא נוהג בו דין קים ליה בדרבה מיניה. כמו כן, להלן בדף מ"ג מחדשים התוספות שהיורשים אינם רשאים למחול על הכופר, ואף כאן התוספות לשיטתם – שתשלום שיסודו ואופיו לכפרה אינו ניתן למחילה.