בבא קמא דף סח – "שלו" ו"ברשותו": יסודות הבעלות על פי ההלכה

  • הרב אביהוד שורץ

במהלך הסוגיות העוסקות בקנייני הגזלן, קובע ר' יוחנן (דף ס"ח ע"ב) קביעה יסודית ועקרונית בדיני ממונות:

"אמר ר' יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהן אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו".

במשפט קצר זה, מסכם ר' יוחנן את כל תורת הקניינים והבעלות, המורכבת לדעתו משני מושגים: "שלו" ו"וברשותו". כלומר – יש להבחין בין הבעלות במישור המשפטי-תיאורטי, ובין המישור המעשי בשטח. דברי ר' יוחנן באים לידי ביטוי בעיקר בדיני הקניינים: ישנם מעשי קניין המבטאים השתלטות פיזית על החפץ, והדוגמה הבולטת לכך היא קניין משיכה. לעומתם, ישנם קניינים שבהם הלוקח מבצע מעשה משפטי סמלי המבטא את בעלותו העקרונית, אף שלא קבע עובדות בשטח, והדוגמה הבולטת לכך היא קניין בעזרת שטר.

ר' יוחנן עוסק בגזלן. לכאורה, ניתן היה לומר שלגזלן אין כל בעלות, שכן ממון חבירו הגיע לידיו שלא כדין. עם זאת, מן הסוגיות מוכח שלגזלן יש בעלות וקניין ברמה מסוימת. כך, למשל, מן הגמרא להלן בדף צ"ז מדייקים ראשונים שהגזלן אינו מחוייב לשלם תשלומי שכירות עבור פרק הזמן שהחפץ היה בביתו, כאילו החפץ היה שייך לו. כמו כן, מדברי רש"י בגמרא בחולין (דף מ', וראה בתוספות שם) משתמע שאף שההלכה קובעת שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הרי שהגוזל בהמה מחבירו והשתחוה לה – אסר אותה, משום שכרגע היא בבעלות חלקית של הגזלן, ואין להגדירו כאוסר דבר שאינו שלו. מעבר לשתי דוגמאות אלה, מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל היה נוהג לציין שהראייה החזקה ביותר לכך שלגזלן ישנה בעלות חלקית היא העובדה שהוא קונה את החפץ בקניין גמור באמצעות יאוש ושינוי רשות. אלמלא בעלותו החלקית של הגזלן, כך הסביר הרב, היאוש והשינוי לא היו מועילים כלל.

הלכה נוספת שעשויה להיות תלויה בבעלותו החלקית של הגזלן היא חיובו באחריות על נזקים שתגרום הבהמה הגזולה, כפי שלמדנו במשנה בתחילת הפרק השישי. אלא שהתוספות שם (דף נ"ו) העירו שחיוב זה באחריות לנזיקין אינו תלוי בבעלות:

"ויש לומר דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה".

התוספות מסבירים שהאחריות בנזיקין תלויה ביכולת המעשית לשמור על הבהמה. תפיסה זו מחזירה אותנו לדברי ר' יוחנן בסוגייתנו, ואל ההבחנה שבין הבעלות התיאורטית ובין השליטה המעשית. לאמור – ישנם תחומים בעולם הממוני שבהם נדרשת בעלות גמורה ושלימה, דהיינו ייחוס משפטי ושליטה מעשית. כך הוא בדיני הקדש, ולכן במקרה של גזל בלא יאוש בעלים – שניהם אינם יכולים להקדישו. בתחומים אחרים אפשר שניתן יהיה להסתפק רק באחד הגורמים. כך הוא, לדעת התוספות, בדיני הנזיקין, שבהם המרכיב הקובע הוא השליטה המעשית, בלי כל קשר לבעלות התיאורטית.