בבא קמא דף עג – תוך כדי דיבור כדיבור דמי

  • הרב ישי יסלזון

הגמרא דנה במחלוקת ר' יוסי ורבנן, ומסבירה שנחלקו בדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי.

דין תוך כדי דיבור הוא דין יחודי הקובע שאדם יכול לחזור בו או לתקן את דיבורו בטווח זמן קצר מאוד, מכיון ששני הדיבורים מצטרפים זה לזה. הראשונים נחלקו ביסוד מקור התקנה הזו:

תוספות בד"ה 'כי לית ליה' מביא את שיטת ר"ת הסובר:

"ושיעור כדי שאילת שלום תלמיד לרב מפרש ר"ת דהיינו טעמא דכשאדם מעיד עדות או עוסק במקח וממכר וחבירו נותן לו שלום או רבו ע"כ יש לו להשיב ולהפסיק, כדאמר ברכות (ו ע"ב) הנותן שלום לחבירו ואין מחזיר נקרא גזלן שנאמר גזילת העני בבתיכם, ולכך תיקנו חכמים שלא יהיה זה חשוב הפסק".

סברת ר"ת היא סברה מציאותית, האומרת שהעולם איננו יכול להתקיים כאשר אדם אינו יכול להפסיק לרגע באמירת שלום לרבו (שהיא חובה עליו), ולכן תיקנו חכמים שהפסק כזה בדיבור אינו נחשב הפסק.

שיטה נוספת התולה את דין תוך כדי דיבור במציאות היא שיטת הרשב"ם והיד רמה בבבא בתרא (קכט ע"ב), הסוברים שאדם שאומר שני דברים במרווח של תוך כדי דיבור "הרי הוא כאילו אמר שני דברים יחד" (רשב"ם שם). נראה שהסבר זה שונה מהסברו של ר"ת, שכן הסבר זה רואה את שתי האמירות כאמירה באותו זמן (מכיוון שאדם אינו יכול לומר שני דברים בבת אחת, זו דרכו לעשות זאת), לעומת הסברו של ר"ת – המבין שיש היתר להפסיק אע"פ שהדברים אינם נחשבים כאילו נאמרו ממש ביחד.

על שני ההסברים הללו קשה מהגמרא בנדרים (פז ע"א), האומרת שמי שקרע בטעות ותיקן את טעותו בתוך כדי דיבור – יצא ידי חובת קריעה. שם לא מדובר כלל על דין של אמירה, אלא על מעשה במציאות, ויש לעיין מדוע שם מועיל דין תוך כדי דיבור.

ישנן שתי שיטות נוספות להסבר דין תוך כדי דיבור, שמסבירות גם את הגמרא בנדרים. הרב אב"ד (מופיע ברמב"ן בב"ב שם) מסביר שדין תוך כדי דיבור הוא שיעור הפסק בכל מקום (ולכן הוא מפסיק גם בקריאת שמע). חכמים גילו לנו שזה שיעור חשוב של זמן, ולכן הוא נחשב הפסק – וממילא הוא ייחשב הפסק בכל מקום.

סברה נוספת היא סברת הר"ן בנדרים (פז ע"א), האומר שדין תוך כדי דיבור הוא שיעור גמירות הדעת של האדם. אדם אינו עושה את מעשיו בתודעה מלאה, ולוקח לו מעט זמן לעכל את משמעותם, לכן בפרק זמן זה (של תוך כדי דיבור) הוא יכול לחזור בו. על פי זה מסביר הר"ן את דברי הגמרא בנדרים (שם) שבקידושין ובעבודת כוכבים אין דין תוך כדי דיבור, מכיון שאלו מצוות שדורשות כוונה מראש, וממילא בהן לא שייך לתת לאדם זמן לעכל את המעשה.