בבא קמא דף צב – דרך השחתה

  • הרב אברהם סתיו

בפרשת שופטים נאמר (דברים כ, יט-כ):

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר  הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ".

התורה אוסרת להשחית את עצי העיר שצרים עליה, והגמרא בסוגייתנו (צא ע"ב - צב ע"א) דורשת את הפסוקים ומסייגת את האיסור:

"תניא נמי הכי: רק עץ אשר תדע – זה אילן מאכל, כי לא עץ מאכל הוא – זה אילן סרק; וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה ת"ל כי לא עץ מאכל? להקדים סרק למאכל; יכול אפילו מעולה בדמים? ת"ל: רק...

רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני".

מבואר בגמרא שכאשר קציצת האילן נעשית משום שיש לכך עדיפות כלכלית, היא מותרת. וכך ניסח זאת הרמב"ם (מלכים ו, ח):

"כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".

וכן פסק הרא"ש (כאן סי' טו):

"אם היה צריך למקומו נראה דמותר".

אלא שהפוסקים התלבטו עד כמה היתר זה הוא היתר גורף. בשו"ת חוות יאיר (סי' קצה) כתב שיש להגביל את ההיתר לצרכים משמעותיים בלבד, ולא למניעת טורח או להשגת הנאה בעלמא:

"נראה דאם אפשר לו לתקן היזקו בקציצת קצת ענפיו המאפילים עליו, לא יקצצו אף על פי שבהמשך השנים חוזרים וגדילי' ויצטרך לחזור ולטרוח, משום טרחו כל דהו לא נתיר... גם מ"ש הרא"ש להתיר לצורך מקום ר"ל שרוצה לבנות שם או לתקן לו במקומו דבר הנצרך לו, מה שאין כן להרחיב חצירו ולצורך טיול ותוספת אור ורווח בעלמא לא אמר".

במה תלויה השאלה האם יש להתיר השחתה גם לצורך מועט?

נראה שהדבר תלוי בהבנת טעם ההיתר לצורך. אפשרות אחת היא שהתורה התירה את הדבר מנקודת מבט אובייקטיבית, שלפיה פעולה של הריסה לצורך בנייה איננה נחשבת "השחתה". לפי הבנה זו, יש צורך ברווח משמעותי כדי לשנות את הגדרת הפעולה. אך באופן אחר אפשר להבין שהתורה אסרה רק פעולה שנעשית מתוך רצון להרוס, ואילו כל פעולה שנעשית לצורך האדם איננה נחשבת כהשחתה. תפיסה זו מתיישבת היטב עם טעם האיסור כפי שהגדיר אותו ספר החינוך (תקכט):

"שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה".

טעם האיסור לפי ספר החינוך איננו הבעיה האובייקטיבית שבפגיעה בעולם, אלא הבעיה החינוכית כאשר אדם מבצע פעולה של השחתה. ממילא מסתבר שדי בכך שמנקודת מבטו תהיה בכך תועלת כלשהי, כדי שהדבר לא ייחשב כהשחתה.

נפקא מינה אפשרית נוספת לטעם זה של ספר החינוך היא בשאלה: האם מותר להשחית חפץ של הפקר? הנודע ביהודה (תניינא יו"ד י) כתב שאין בעיה של השחתה בחיות בר שאינן עומדות כלל לשימוש האדם, משום שהדבר אינו פוגע באיש. אך לפי ספר החינוך מסתבר לאסור את עצם התנועה הנפשית של ההשחתה, גם אם היא אינה פוגעת באיש.