בבא קמא דף צ – תשלומים קצובים לחובל בחבירו

  • הרב אביהוד שורץ

שנינו במשנה בדף צ' עמוד א':

"התוקע לחבירו – נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי: מנה. סטרו – נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו – נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק – נותן לו ארבע מאות זוז".

והנה כתב הראב"ד (שיטה מקובצת, דף צ"א):

"ואני תמה מאד מהיכן שיערו אלו השיעורין".

אכן, סתמו חכמינו ולא פירשו כיצד קבעו את גובה התשלום לכל אחת מן החבלות הנזכרות במשנה. ועוד יש להקשות, על שום מה יש צורך בשיעור קצוב, ומדוע אין בוחנים כל מקרה לגופו.

אפשר שהתשובה לשאלות אלו קשורה ליסוד העקרוני בתשלומי בושת, והוא: בשונה משאר חיובי חבלה, שלגביהם אמרינן "אדם מועד לעולם", החיוב בבושת מוטל רק על מי שמתכוון לבייש את חבירו. לאמור – אין מדובר על חיוב הנובע מעצם מעשה הנזק, אלא על חיוב המושתת על רשעותו של המזיק, ועל רצונו בכוונה וביודעין לבייש את חבירו. ביטוי עז לכך מצוי במשנה האחרונה בפרק, המחייבת את החובל לרצות את חבירו, ולא להסתפק בתשלומים בלבד. רוב הראשונים מפרשים שמדובר על הוראה הנוגעת לכלל תשלומי החובל, אולם מדברי רש"י שם משתמע שהחובה המיוחדת לרצות את חבירו נוגעת דווקא לתשלומי בושת. כלומר – תשלומי החבלה ככלל עוסקים בסכסוך ממוני, ומשעה שהסכסוך נפתר והכסף שולם, העניין סגור. ברם, בושת קשורה לפגיעה הבין-אישית, וכאן אין להסתפק בתשלומים בלבד, והמבייש נדרש לרצות את חבירו ולבקש את סליחתו.

על פי תפיסה זו של תשלומי הבושת, ניתן לומר שהחבלות בכללן מחייבות תשלום ממוני, ובזה אכן לא יכלו חכמים לקבוע ולקצוב שיעורים ידועים. אך תשלומי בושת חורגים מעל ומעבר לעולם הממוני. על הרשעות והפגיעה הבין-אישית לא ניתן לפצות בממון. אלא שהיות והתורה בכל זאת קבעה שחייבים לשלם גם על הבושת, החליטו חכמים לקבוע שיעור קצוב, מעין הקנסות שבתורה שהינם קצובים ובלתי משתנים. אכן, ההשוואה לקנסות שבתורה מפורשת כבר בתשובות הגאונים (שערי צדק, חלק ד' שער א' סימן ז'):

"כך ראינו, שקנסות אין דומין זה לזה ואין להם טעם, אבל כל מה שאמרו חכמים ז"ל ואפילו של תורה נמי אין להם טעם מפני מה זה כך וזה כך, אלא כמו שאמרה תורה שלשים של עבד חמשים של אונס ושל מפתה מאה של מוציא שם רע, וכן קנסות של חכמים כל אחד כמו שהראום".

ופירוש הדבר, שחכמים שיערו ברוח קודשם את שיעורי הקנסות. זו התשובה לתמיהתו של הראב"ד "מנא להו", אך עומק העניין כאמור איננו רק מניין לשיעורים הללו, אלא מדוע בכלל יש צורך בשיעור קבוע. על כך למדנו מתשובת הגאונים, שהשיעור הקבוע נחוץ כדי לבטא את העובדה שאין מדובר על חיוב ממוני רגיל, כי אם על חיוב ייחודי, שאינו אלא קנס על המעשה החמור שנעשה בכוונה לבייש. 

נעיר, לסיום, שהפרשנות שהצענו מתאימה בעיקר לפירושו של רש"י במשנה, שהשיעורים הקצובים הם לדמי הבושת בלבד. אך יש לציין, שלדעת הרמב"ם שיעורים קצובים אלה הם לכל חמשת תשלומי החבלה, ולאו דווקא לבושת, ואם כך, מדובר על קנס מקיף יותר, שאינו קשור בהכרח לחומרה המיוחדת בבושת.