בבורחו מפני אבשלום בנו

  • הרב עדיאל זימרן

"בבורחו מפני אבשלום בנו"

היסטוריית מלכותו של דוד - על אף תדמיתה כמלכות יציבה וחזקה - מלאה מקרים קשים בהם נאלצו המלך ומקורביו לברוח מפני הקמים עליו. בכל המקרים, הקמים על המלך לא היו ממלכות שכנות, אלא חלק מהעם שלטש עיניו למלוכה. בראשית דרכו של דוד הוא נאלץ לברוח מפני שאול המלך, שלא קיבל את סמכותו של עבדו דוד שהומלך על ידי שמואל וע"פ צו ה'; בהמשך ערער בנו אבשלום על סמכותו, וניסה בדרכים מתוחכמות לרכוש את כתר המלוכה; ובאחרית ימיו, קם עליו אדוניה בן חגית, שניסה 'לתפוס טרמפ' על חולשתו של המלך ולמנות את עצמו ליורשו.

מכנה משותף שניתן למצוא בין כל המקרים הללו הוא המדיניות הפסיבית בה נוקט דוד. דוד אינו נלחם בקמים עליו; הוא בורח ומתחבא, ואינו יוזם פעולות למען ביסוס מלכותו וחיזוקה. מדיניותו הפייסנית של דוד עומדת בניגוד בולט לדעתו של יואב בן צרויה שר צבאו. בכמה מקרים בהם יואב בן צרויה, כשר הצבא, סבר שיש ליזום פעולות כדי למגר את האיום על הממלכה, עמד נגדו דוד ואסר עליו לעשות כרצונו. בשעה שאבנר בן נר - שר צבא שאול - מגיע לבית דוד ודוד משלחו בשלום, נוקט יואב על דעת עצמו ביוזמה והורגו. מתגובתו של דוד ברורה התנגדותו ליוזמתו העצמאית של יואב: "ואנוכי היום רך ומשוח מלך, והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני, ישלם ה' לעושי הרעה כרעתו". בשעה שדוד בורח מאבשלום, יוצא אחד העם - שמעי בן גרא - ומקלל את המלך. גם שם, בני צרויה ביקשו לשלוח בשמעי יד ולהורגו, ואילו תגובתו של דוד היתה "מה לי ולכם בני צרויה". כך גם כאשר יואב החליט להרוג את אבשלום במלחמה, על אף בקשתו המפורשת של דוד: "לאט לי לנער אבשלום".

ייתכן שמדיניותו של דוד נובעת מכך שהוא לא ראה עצמו כמלך בזכות עצמו, אלא כמלך שמונה על ידי ה' - מלך ישראל האמיתי. בשעה ששמעי קילל את המלך, אמר דוד לבני צרויה: "וכי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן?". גם בשעה שדוד שומע על מות שאול ועל מות אבנר שר צבא שאול, הוא מתייחס למלכותם כאל מלכות ה' ושואל: "מי שלח ידו במשיח ה'?!". דוד אינו רואה את עצמו כמלך בזכות עצמו. הוא יודע שהקב"ה הוא הממליך מלכים ולו המלוכה, ולכן נוקט במדיניות הססנית שתכליתה לברר מהו רצון ה'. ייתכן שדוד זוכר את הימים הראשונים בהם סרה רוח ה' מעם שאול ונחה עליו, ימים בהם רדף אחריו שאול כדי להורגו כנגד רצון ה' - וממקרה מעין זה חושש דוד.

בספר תהילים מופיעה תפילה אותה מתפלל דוד לה' בשעה שהוא נמלט מפני בנו. סיום התפילה הוא "לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה". דוד מרכין ראשו בפני הקב"ה ונותן לו לנהל את עסקי המלוכה.

ייתכן שבכך ניתן להסביר את ההבדל בין פעולתו של דוד נגד הגויים לבין פעולתו נגד הקמים עליו מתוך עמו. דוד לא היסס לרגע בשעה שהיה צריך להתייצב איתן למלחמה בפלישתים, ועדות לכך ניתן למצוא בראשית מלכותו, כאשר הוא נלחם בגוליית הפלישתי. אולם בשעה שקמו על דוד מתוך העם - הוא חישב מה רצון ה' והאם רוצה ה' לסיים את תפקידו.