בגדרי פרי בתחומים שונים (חלק ב')

  • הרב ברוך גיגי

 

עתה נבוא לחיוב ברכות הנהנין.

התוס' והראש (ברכות ו', ה) למדו, שכיון שמצינו שאסור קציצת אילנות בשביעית מתחיל משיעורא דפול הלבן, "מכאן יש ללמוד שאין מברכים בורא פרי העץ על הבוסר כשהוא פחות מפול הלבן, אבל מברך עליו בורא פרי האדמה".  וכך פסק השו"ע סי' כ"ב.  אך עיין בביאור הגר"א (הובא גם בביה"ל ובמ"ב שם), שתמהעל-כך, שהרי לענין שביעית נאמר דין נוסף להיתר אכילת פירות שביעית, שיגיעו לעונת המעשרות דווקא, וסיים: שמסתבר ללמוד דין ברכת הנהנין משיעורא דעונת המעשרות, ולא מדינא דאיסור קציצת אילנות בשביעית.  וראה שם בבה"ל, שכתב, שמדברי הרמב"ם הל' שמו"י וברכות נראה שיש סיוע לשיטת הגר"א.

ויש להבין: במאי פליגי הרא"ש והגר"א?  והיה נראה להציע, דפליגי בשאלה זו, אם שיעורא דפול הלבן, האוסר קציצה בשביעית, נחשב כפרי או לא, דלשיטת הרא"ש הוי פרי; ולגר"א לא הוי פרי עד שיגיע לעונת המעשרות.  וכן משמע מהגר"א, שכתב:

"דהא אפי' בשביעית אסור לאכול ... שיבואו לעונת המעשרות,  ד א ז  ה ו י  פ ר י , אבל   בשביעית (נראה שכונתו לאיסור קציצה) אינו תלוי בפרי, ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב      מעשר  ד ה ו י  פ ר י  אף לענין ברכה".

לעיל הוכחנו מן הרמב"ם, שאינו חשוב פרי קודם עונת המעשרות, ולפי זה יש לסייע לגר"א משיטת הרמב"ם.  (בשיטת הרא"ש י"ל, דפליג על שיטת הרמב"ם בהלכה זו של תבואת זרעך בעונת המעשרות, כפי שתמהו כמה אחרונים על דבריו שהוא נגד סוגיית הגמ' סוכה לו, דשיעורא דראוי להזריע נאמר כך לשיטת ר"ש, ורבנן פליגי עליה, עיי"ש.  וא"כ לרא"ש, אפשר שההלכה של חיוב מעשר אינה מקבילה לשיעור פרי דווקא, אלא לפרי בשלב מתקדם, דהיינו: עונת המעשרות, ופרי מינימלי הוא שיעורא דפול הלבן, המקביל לאיסור קציצת אילנות, וסיוע לו מהא דכלאיים, שענבים מתקדשים משהגיעו לשיעורא דפול הלבן.  (וכן הוא ב"אגרות משה", או"ח סי' נ"ז).

אך נראה, לעניות דעתי, שאפשר להסביר מחלוקתם כמח' בהל' ברכות:

אפשר שהרא"ש יודה, שקודם שהגיע לעונת המעשרות, אינו פרי, אך לענין ברכה לא תלוי בשם פרי, אלא שכל היוצא מן העץ וראוי לאכילה, יש לברך עליו ברכת העץ, ומה שאין מברכים ברכת העץ גם קודם שיגיע לפול הלבן, יש לומר, שקודם לכן לא מקרי אף תחילת פרי, וכדמוכח מאיסור קציצת אילנות: שקודם פול הלבן מותר לקצוץ, אלמא אין שם פרי כלל ולא תחילתו, ולכן שרי  ה פ ס ד  וכן מוכח מדקיי"ל גבי ערלה: דסמדר מותר, דאינו פרי, ואעפ"כ בוסר אסור (דהיינו: פול הלבן - עיין ברכות לו:), והיינו: דאף שבוסר עצמו אינו פרי גמור - וכדמוכח מן הר"ש והרא"ש ערלה פ"א משנה ח', שפטרו בוסר מנטע רבעי משום דתניא: "פרי פרי אתה פודה לא בןסר ולא פגים" - מ"מ בערלה אסור, לפי שהוא תחילת פרי.

וא"כ, שלש דרגות הן:

1.  סמדר שאינו פרי כלל, וכן כל מה שפחות מפול הלבן בענבים; ועל זה אין דין ערלה, מותר לקצוץ בשביעית ומברכים "בורא פרי האדמה".

2.  פול הלבן, דהיינו: בוסר - אסור בערלה, בקציצה בשביעית ומברכים בפה"ע לרא"ש, אף שאינו פרי, משום שיש כאן תחילת פרי.

3.  משהגיע לעונת המעשרות, דהוי פרי גמור - נפדה בנ"ר, חייב במעשרות ומותר באכילה בשביעית.

ועיין בכס"מ, הל' מעשר שני ט/ב, שהקשה על הרמב"ם שהתיר בוסר בלא פדיון נטע רבעי, והרי לעניין ברכה קיי"ל דמשהגיעו לפול הלבן (הבוסר) מברכים בפה"ע.  וברור, שזוהי קושיא לשיטתו, שפסק כרא"ש לעניין ברכה.  אך, אם נאמר, שהרמב"ם סבור שלעניין ברכה לא מברכינן בפה"ע רק משיגיע לעונת המעשרות, וכדסבר הגר"א, אין מקום לקושיתו.

ויש להעיר על קושיית הכס"מ המנ"ל להשוות דין ברכת העץ לפדיון נ"ר, שהרי אפשר שלעניין ברכת העץ לא בעינן פרי, ולעניין נ"ר בעינן.  וע"כ, שהכס"מ לא סבר כן, וסבר שפול הלבן הוי פרי, ולכן פסק שיש לברך בפה"ע, וממילא הקשה קושיתו.  ואת הרמב"ם, כאמור, יש ליישב כנ"ל: דבוסר לא מקרי פרי עד שיגיע לעונת המעשרות, וברכת העץ - בשם פרי תליא, בניגוד לאסור ערלה, כלאיים וקציצת אילנות בשביעית, שבהם אף תחילת פרי נאסרת.

עוד אפשר לחלק, דאף דבוסר יחשב פרי, וכדסבר הכס"מ, מ"מ אין לברך עליו בורא פרי העץ מטעמא אחרינא: דלברכת בפה"ע, לא סגי בשם פרי, ובעינן פרי מובחר דווקא, והיינו: עונת המעשרות.  (אף שבגר"א עצמו קשה לפרש כן, שמדבריו נראה יותר שסבור שלעניין ברכה תלוי בשם פרי, וזהו דינא דעונת המעשרות, עיי"ש).

ובביאור העניין, נראה, שיש להבין מהו הקובע לעניין ברכת בפה"ע: אם נאמר, שלעניין זה כל יבול הגדל על עץ ברכתו בפה"ע, א"כ, ברגע שאנו רואים זאת כיבול - והיינו: מפול הלבן, שקודם לכן אינו כלום, ולכן מותר בערלה ובקציצה וכו' - מברכינן "העץ".

אך אם נאמר, שתלוי בשם פרי, א"כ יש לברר מהו פרי: אם בוסר נקרא פרי, או דווקא עונת המעשרות, וכמו שנתבאר.

אך, כאמור, יש להציע הצעה נוספת: שאף פרי העץ נכלל ביסודו תחת ברכת האדמה.  וכמו שמצאנו שלהלכה אין לחלק בין ירקות לפרי האדמה, ודלא כר' יהודה שחלקם לשני סוגים, א"כ י"ל, שעקרונית, אם אין לחלק בין פירות העץ לפירות האדמה, ועל כל הצומח יש לברך בפה"א, אלא שכשם שביין ולחם בגלל שנשתנו לעילויא, נתקנה להם ברכה ייחודית, אפשר שה"ה בפירות האילן מברכים בפה"ע מפני טעם זה, שהן מובחרים יותר, ולכן זכאים לברכה מבורכת יותר.

ואם נסכים כשיטה זו, יש לומר, שאף אם נגדיר בוסר כפרי, מ"מ אין לברך בורא פרי העץ אלא משיגיע לעונת המעשרות, דרק אז הוי פרי מובחר בעילויו, שמברכים עליו בפה"ע.

עד כה, ראינו שתי שיטות בברכת העץ בפירות:

א.  רא"ש (וכנראה גם שו"ע) - מטעם דהוי נמי פרי (וכדמשמע מכס"מ), או שאף שאינו פרי (וכדמשמע הרא"ש עלה הנ"ל) - משום שלא בעינן פרי לברכת העץ, וסגי בכך שיוצא מן העץ.

ב.  משיגיעו לעונת המעשרות (הגר"א), מטעם דרק עתה נעשה פרי (כן משמע יותר מהגר"א), או אף דהוי פרי גם קודם לכן, מ"מ אין לברך בפה"ע אלא על פרי בשעת עילויו.

ונראה, שאפשר להציע גם יסוד שלישי לעניין ברכות:

מצאנו בגמ' בברכות לו., לעניין צנון וכן לעניין חלקי הצלף וכו', שאם נטעי אינשי אדעתא  דהכי, מברכין עלייהו ברכת הפרי, ואם לאו - מברכינן שהכל.  וא"כ, אפשר שאף לעניין גודל הפרי המתאים לברכתו הראויה, יש לתלות זאת בשאלה זו, דהיינו: אימתי נקרא פרי אצל אנשים, שרואים זאת כנטע אדעתא דגודל זה - שהרי לעניין מעשר, אפשר שההגדרה הינה אובייקטיבית, תלויה ביכולת להיזרע ולהצמיח, ולעניין ברכות, אפשר שתלוי ביסוד הסובייקטיבי.

ומדברי ה"לבוש שרד" נראה כן, שתירץ דברי השו"ע (סי' ר"ב, ב') מהגהת הרמ"א, ע"פ יסוד זה, ולשיטתו לא פסק השו"ע כרא"ש, אלא שיש לבדוק:

"בכל הדברים שמברכין האדמה עד עת שאנו רואים בו בברור, שכבר ראוי לאכילה, ונטעו             ליה אדעתא דהכי, אז מברכין העץ".

ועיין ב"אגרות משה" (או"ח נ"ז), שרצה לומר, שהגר"א סבר נמי שהכל תלוי לעניין ברכה בנטעי אדעתא דהכי, ולדעתו לא יחלוק הגר"א על הרא"ש בענבים, לפי שבענבים שהגיעו לפול הלבן נחשב שנטעי אדעתא דהכי.  אך צ"ע בדבר זה, שהגר"א לא הזכיר כלל יסוד זה, ואדרבה: הזכיר רק עונת המעשרות, וכן הבין בדבריו אף בבאור הלכה עי"ש.  אמנם, בדעת ה"לבושי-שרד" נראה בהחלט, שקיים היסוד הזה, דתלוי בנטעי אינשי אדעתא דהכי.

ולעניין הלכה, כבר הכריעו אחרונים, שכיוון שספק ברכות הוא, יש לברך "שהכל" עד שיגיע לעונת המעשרות.

אמנם בברכה אחרונה, אם הוא פרי משבעת המינים, ינהג כאמור בשו"ע (סי' ר"ב, סעיף י"א), ועי"ש בבאור הלכה, ד"ה ובורא נפשות.