דילוג לתוכן העיקרי

בין עשיו לדוד

הרב יעקב מדן
06.11.2018
קובץ טקסט

בין עשו לדוד*

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף."   (בראשית כ"ה, כט)
 
חז"ל טורחים לדקדק בפסוק זה ולספר לנו על מעלליו של עשיו באותו הים:
 
"שבא עשו על נערה המאורסה שנא' (דברים כב) כי בשדה מצאה, והוא עיף שהרג את הנפש, היך מה ד"א (ירמיה ד) כי עיפה נפשי להורגים".    (בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סג)
 
אכן, "פשוטו של מקרא"?! מדוע חז"ל טורחים למצוא לעשיו חטאים רבים כל כך? כמובן, אפשר לטעון שבעקבות בחירת יעקב להיות ממשיכם של יצחק ואברהם, והעובדה שבפסוקים לא מספיק ברורה הסיבה לכך, חז"ל ניסו ללמד קטגוריה על עשיו.
 
אנו נלך בכיוון שונה.
 
בביתו של יצחק חברו יחדיו ארבעה גורמים שהפכו את עשיו למי שהוא.
 
הגורם הראשון הוא הרעב בבית יצחק. אדם שמוכן למכור את בכורתו בתמורה לנזיד עדשים – מזון של עניים – אדם שמעיד על עצמו: "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה", הוא אדם שאין לו אוכל במקרר, וכבר אבן עזרא עמד על כך. אמנם, הייתה תקופה שבה היה שפע בבית יצחק, "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' "; "לך מעמנו כי עצמת ממנו עד מאד"; אולם אין ברירה אלא לקרוא את הפסוקים בצורה של 'אין מוקדם ומאוחר בתורה': היה רעב כבד בארץ, יצחק יורד לגרר והעסקים לא מצליחים. בבית שאין בו אוכל, כל מערכת המוסר וכל עולם המושגים נראים אחרת.
 
הגורם השני הוא הנדודים ותחושת ההשפלה שעשיו מרגיש בתגובה ליחס של הפלישתים ליצחק. תופעת נערי הגבעות, שבשנים האחרונות הולכת ומתמעטת ב"ה, היא אחת התוצאות של ההתנתקות, ומומחים התריעו על כך עוד לפניה. אדם שרואה את אביו מובס, מוכה ומפונה מביתו, אדם שרואה את אביו נע-ונד; אדם כזה עלול לפתח התנהגות תוקפנית, ותפיסת עולם לפיה רק החזק שורד, ו"כל דאלים גבר". עשיו נאלץ לנדוד עם משפחתו ממקום למקום, הוא ראה את יצחק מגיע למצב שבו:
 
"כמעט שכב אחד העם את אשתך"; גם ההשפלה שאביו חווה בעת חפירת הבארות מצטרפת לתחושה שהכח יענה על הכל.
 
הגורם השלישי הוא המיקום הגאוגרפי של עשיו. משפחת יצחק יושבת בנגב המערבי, מקום המורכב מחמולות רבות, מקום שבו אין משטר יציב; מקום שבו סכסוכים נפתרים בכח האגרוף. מקום שהמוסר בו דומה לעולם שקדם למבול: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", על כל המשתמע מכך.
 
הגורם הרביעי הוא כוחו של עשיו. אמנם, לרוב, עשיו השתמש בכוחו לטובה. אני משוכנע שעשיו הגן על צאן אביו ושאר רכושו. זו הסיבה שאבימלך מתחנן בפני יצחק ביחד עם שר צבאו: "אם תעשה עמנו ראה כאשר לא נגענוך": הם חששו מפני כוחו של יצחק, שבא לידי ביטוי בכוחו של עשיו, יחד עם גדודו. אולם, עשיו הדרדר גם להריגה שאינה מוצדקת: כאשר הוא חזר באותו יום, יתכן שהוא הרג שלשים איש באופן מוצדק; אולם אותה הריגה אחת ויחידה נוספת, לא מוצדקת, הפכה אותו לשופך דמים. כבר חז"ל עומדים על כך ש"כשר שבטבחים שותפו של עמלק" (משנה קידושין ד', יד). מכיוון שבאופן טבעי קשה לשים את הגבול בין שחיטה מוצדקת, לצורך, לבין שחיטה שאינה לצורך.
 
עשיו הרגיל לפתור סכסוכים עם הפלישתים בעזרת כח, אדם שהתקבצו סביבו ארבע מאות איש, דבר המעיד על כושר המנהיגות שלו, הוא אדם בעל עצמה רבה.
 
כבר חז"ל עומדים על הקשר בין עשיו לדוד. גם דוד הוא 'אדמוני', דבר המעיד על תכונת אופי של תוקפנות; גם סביבו מתקבצים מאות אנשים במדבר; גם הוא מגן על צאן אנשי יהודה מפני בוזזים; גם הוא חווה נדודים רבים בתור בן לא אהוב, וגם הוא אדם בעל כח פיזי רב. הסיפור הדומה ביותר לסיפור בפרשתנו הוא סיפור דוד ונבל.
 
דוד ואנשיו הגנו על נבל וצאנו מפני פלישות, ובסך הכל ביקשו משהו, ולו מתנה מועטת, להחיות את נפשם. נבל מסרב בגסות, ותגובת דוד נוקבת אף היא:
 
"וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים:"   (שמואל א כ"ה, יג)
 
ההשוואה בין דוד לעשיו זועקת, ולא לחינם מספר החיילים שדוד לוקח עמו הוא ארבע מאות.
 
מעבר לכך, חז"ל במסכת מגילה טורחים לחבר גם את החטא  השני של עשיו לסיפור שלנו:
 
"וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים. דמים תרתי משמע! אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות."   (בבלי מגילה י"ד עמוד ב)
 
הנה כי כן, סיפור דוד ונבל מכיל את הפוטנציאל להפוך לסיפורו של עשיו, אלא שכאן נגלה בפנינו ההבדל הגדול. אביגיל טענה בפני דוד כך:
"אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם."  (שם)
 
על טענתה של אביגיל יכול היה דוד לטעון שהוא כבר מלך בשטחי יהודה: מכיוון ששאול לא טורח לשמור על תושבי האזור והוא כן הגן עליהם. ממילא, בתור מלך הוא יכול להרוג את נבל. אולם, על סף תהום שפיכות הדמים, דוד בוחר לרסן את כוחו, ולבחור בצדק.
 
הקלאסיקה המפורסמת 'דון קישוט' עוסקת בדיוק בשאלה זו. בדמיונו, דון קישוט מכיל שתי תכונות: כח רב, וחוש צדק חסר פשרות. תפקידו הספרותי של משרתו הוא להציב כאלטרנטיבה את המציאות, שבה שתי התכונות לא מצליחות ללכת יחדיו.
 
המקום שאליו נפל עשיו, הוא מקום תקומתו של דוד. דוד מצליח לחבר את כוחו לחוש הצדק (כמובן עם נפילות, ככל אדם).
 
גם כיום, כשאנו מתפללים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כשאנו מצפים להשבת מלכות בית  דוד, זוהי שאיפתנו. להצליח לחבר את העוצמה יחד עם השאיפה לצדק.
 
עורך: אלישע אורון, תשע"ט
 
 

*     השיחה נאמרה בערב שבת פרשת תולדות ה'תשע"ח וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)