בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע | 1

 

א. בין הפרשה הראשונה לפרשה השניה

בטרם נפנה, כמובטח, להבנת מסגרת המצוות שבין תפילין ומזוזה שבפרשה ראשונה לציצית שבפרשה השלישית, נעמוד בשיעורים הקרובים על היחס שבין שתי הפרשיות הראשונות, שמע והיה אם שמוע.

במבט ראשון נראה, ששתי הפרשיות חולקות תכנים משותפים רבים. אולם, דווקא בשל כך, שומה עלינו להתבונן בהבדלים שביניהם.

באופן ישיר עלתה שאלה זו על ידי חז"ל בירושלמי בברכות, בתחילת הפרק השני:

"מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שני. אמר רבי חנינא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד. אמר רבי עילא הראשון ליחיד והשני לציבור והראשון לתלמוד והשני למעשה"          

                                    (ירושלמי ברכות ב', א')

לדברי הירושלמי שתי הפרשיות שוות, אלא שהאחת פונה ליחיד והאחרת לציבור. נראה, שפרשת שמע הכתובה בלשון יחיד פונה ליחיד, ואילו פרשת והיה אם שמוע הכתובה בלשון רבים פונה לרבים.

בנוסף, לפי הירושלמי הפרשה הראשונה נועדה לתלמוד והשנייה למעשה, והדברים טעונים בירור.

 

ב. השוואה בין פסוקי הפרשיות

מן הראוי, כל נראה, לעשות השוואה יסודית בן שתי הפרשיות. השוואה זו תיעשה בטבלה שבעמודה הבאה, ולאחריה נציין מספר נקודות העולות מהשוואה זו:

 

 

שמע

והיה את שמע

שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד     ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך                               והיו הדברים אלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך           וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום   לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נותן לכם ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם       וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ

עיון בהשוואה זו מעלה את הנקודות הבאות:

1. ייחודיות שמע ישראל. ראשית, כל ענייני פרשת שמע מובאים בפרשת והיה אם שמוע. זאת, מלבד עניין מציאות ה' וייחודו, אליו מכוון הציווי לשמוע, שמע ישראל, עקרון העל של פרשת שמע.
2. שמיעה אל המצוות. בנוסף, בפרשת והיה אם שמוע מכוון ציווי השמיעה אל המצוות.
3. אהבת ה'. מצוות אהבת ה' שבפרשת שמע עומדת לעצמה ואינה מופנית למטרה כלשהי. זוהי אהבה לשמה, המקיפה את כל מאודך. האהבה שבפרשה והיה אם שמוע מופנית ביסודה אל העבודה[1], "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". הדרישה השלישית, "בכל מאודך", נעדרת בפרשת והיה אם שמוע.
4. שכר ועונש. השכר והעונש בדמות מטר ארצכם עומדים במוקד פרשת והיה אם שמוע, אך נעדרים לגמרי מפרשת שמע.

1. תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה מופיעה בשתי הפרשיות, אך עם הבדל משמעותי: בעוד שבפרשת שמע המצווה היא לשנן בפרשת והיה אם שמוע המצווה היא ללמד.
2. דיבור בם. בשתי הפרשיות מופיע "דיבור בם", אך בצורה שונה: ו"ודברת בם" ו"לדבר בם".
3. שימה על הלב. בפרשת שמע הדברים אמורים להיות על הלב, ואילו בפרשת והיה אם שמוע הדברים אמורים להיות מושמים על הלב ועל הנפש.
4. סדר המצוות. בפרשת שמע הסדר הוא תלמוד תורה, תפילין ומזוזה, ואילו בפרשת והיה אם שמוע הסדר הוא תפילין, תלמוד תורה ומזוזה.
5. השכר. חתימת פרשת והיה אם שמוע היא בהבטחת השכר, אריכות ימים על האדמה, בתמורה לשמירת המצוות על ידי האבות והבנים. יש שם גם ביטוי שראוי לציינו, "כימי השמים על הארץ".
6. יחיד או רבים. פרשת שמע נאמרה בלשון יחיד ואילו פרשת והיה אם שמוע נאמרה בלשון רבים.

 

ג. מוקד פרשת שמע

כפי שהדגשנו, מגמת פרשת שמע היא לעצב דעת ה' וידיעתו על ידי האדם. עניין זה הוא אישי ופרטי, כיוון שאינה דומה ידיעתו של פלוני לידיעת חברו. כל אחד בונה את עולם הדעת והדבקות שלו עם הקדוש ברוך הוא בחליפה התפורה לפי מידותיו. חובות הלבבות הן ביסודן שייכות לתחום האישי. איש איש ואמונתו: איש איש וייחודו, איש איש ואהבתו, איש איש וידיעתו ודבקותו. לפיכך, נכתבה פרשה זו בלשון יחיד.

המייחד את בוראו ומתייחד עימו, משכן את שמו בתחתונים, בבחינת: "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו...". כדברי הרמב"ן, שפירש בתחילת פרשת תרומה שמעמד סיני והתגלות ה' אינה חד פעמית, מבקש ה' להתגלות דרך קבע בתחתונים בבית המקדש:

"כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה, ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה.. וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן" (רמב"ן שמות כ"ה, א')

יש להתגלות זו פנים אישיות ופנים ציבוריות. בית המקדש הוא הפנים הציבוריות של ההתגלות הזו. קריאת שמע, ובעיקר הפרשה הראשונה בה מייחד האדם את ה' ומקבל עליו עול מלכותו, היא הנכחת האדם את ה' לנגד עיניו תדיר. זהו הפן האישי, בשכבך ובקומך ובכל מקום.

אמרו חכמים במשנה בסוף מסכת תענית:

"'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו ביום חתנתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו"  

                                                 (תענית ד', ח')

יום חתונתו ויום שמחת לבו הם רצף אחד. שורשו בהתגלות בהר סיני והמשכו בבית המקדש, בהתגלות הקבועה.

הדברים נכונים גם אצל האדם הפרטי. שמחת הלב היא בתחושת הקבע של ההכרזה, "ה' א-להינו ה' אחד", הממשיכה את "אנכי ה' א-להיך של הר סיני" אל המציאות היומיומית הקבועה של האדם. אותה מציאות, הנתונה בין ייחוד ה' של שחרית לייחודו של ערבית. כדברי הרמב"ם בריש הלכות קריאת שמע (א', א'), שייחוד ה' השלם כולל את "ייחודו אהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו". אהבת האמת מפני שהיא אמת, אהבה עזה של דבקות.

מצות אהבת ה' שבפרשת שמע ישראל היא צו מוחלט. הביטוי המלא של אותו צו הוא אהבה תמה עד כלות הנפש, כדברי רבי עקיבא:

"אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו"                                                  (ברכות סא:)

איש זה, המייחד את שמו אוהבו ולומד תורתו, הוא איש רם המעלה, שהכול תלמידיו ושומעי לקחו. לפיכך, דרשו חכמים בספרי שם: "ושננתם[2] לבניך אלו התלמידים". הרב המלמד ומשנן לבניו-תלמידיו, ומדבר תדיר בדברי תורה, מקרין בכך על כל המתקשרים עימו.

איש זה, המייחד את שמו ודבק בו, אינו זקוק להבטחות שכר ועונש, עושה הוא האמת מפני שהיא אמת, וסוף הכבוד לבוא. עושה הוא לשמה, בלא פניה וחשבון, משום שהוא חפץ בדבקות לעצמה.

 

ד. מוקד פרשת והיה אם שמוע

פרשת והיה אם שמוע פונה להמוני בית ישראל, שאל מדרגת האהבה הגדולה של פרשת שמע לא יוכלו להגיע. כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה:

"ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' א-להיך"

                                      (הלכות תשובה י', ב')

לעומת פרשת שמע, פרשת והיה אם שמוע היא עמוד היראה[3],  הפונה אל האדם ומציגה בפניו את עבודת ה' וקיום המצוות במישור התועלתני:

"והיה אם שמע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם בעתו.. השמרו לכם פן יפתה לבבכם... ועצר את השמים..." (דברים י"א, י"ג-י"ז)

כך הדגיש הרמב"ם בהמשך אותו הפרק בהלכות תשובה:

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה"   (שם ה')

את הדברים הללו כתב הרמב"ם בצורה מפורשת יותר, בפירוש המשניות:

"וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף[4]. ולפי שידעו חכמים עליהם השלום שענין זה קשה מאד ואין כל אדם יכול להשיגו, ואם ישיגנו לא יישר בעיניו בעיון ראשון ולא יראה לו שהוא דעה אמתית, לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת או למנוע נזק, ואם לאו הרי יהיו מעשיו לבטלה, ואיך אפשר לומר לתורני עשה מעשים אלו ואל תעשם לא מיראת עונש ה' ולא לתקות גמולו, זה קשה מאד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו. ולכן התירו להמון שישארו כפי דעתם לעשות הטוב לתקות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש, ומעודדים אותם על כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג המשיג וידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושין לנער בזמן הלמוד כפי המשל שהקדמנו, והקפידו על אנטגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם ואמרו בכך חכמים הזהרו בדבריכם וכו' כמו שנבאר באבות ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצות מיראת העונש ותקות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם בכך כדי שתקנה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה והוא אמרם עליהם השלום לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"                                   

    (פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק)

 

ה. עבודת ה' "בכל מאודך"

ניתן לומר, אם כן, שפרשת והיה אם שמוע משקפת יותר את המציאות של רוב בני האדם, ופרשת שמע משקפת את האידיאל שיש לשאוף ולחתור לקראתו. הרמב"ם מציג זאת כשני שלבים של עובד ה': המתחיל באהבת הטובה ויראת הרעה, ועובר בהדרגה לאהבת האמת מפני שהיא אמת, לשאיפת הדבקות העליונה.

לפיכך, עיקרה של פרשת שמע היא בקבלת עול מלכות שמיים: ייחוד ה', אהבתו ותלמודו, ואילו עיקרה של פרשת והיה אם שמוע היא בעול המצוות, והאהבה שבפסוק הפותח פרשה זו היא אהבת עבודת המצוות מפני הטובה הבאה בעטיה.

זהו גם הטעם להפרש שבין הדרישה הטוטאלית בפרשת שמע, לזו המתונה בפרשת והיה אם שמוע. גם העובד מאהבת הטובה, יכול לעבוד בכל לב ובכל נפש כי הוא רוצה להשיג הטובה המיוחלת. אך רק העובד מאהבה הטהורה יכול לעובדו גם "בכל מאדך", על הפירושים השונים של מושג זה.

פירוש אחד של הביטוי "בכל מאודך" מסביר שהכוונה ל"בכל ממונך". קשה ביותר לעובדים כדי להשיג הטובה, להקריב את ממונם שהם זקוקים לו, ורואים בו טובתם העיקרית. גם אם נפרש לפי הפירוש השני, המופיע במשנה בברכות (נד.), "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו", הדברים קשים לעובד על מנת להשיג שכר. העובד בשביל הטובה אינו יכול להודות על כל מדה, ולפיכך לא נאמר בפרשה זו בכל מאודך.

רבי חיים מוולוז'ין, בספרו נפש החיים כתב להסביר נקודה זו בדרך נוספת:

"ולכן בפרשה ראשונה של קריאת שמע כתיב ובכל מאדך. ובפרשת והיה לא כתיב ובכל מאדכם. כי פרשת שמע כולה בלשון יחיד נאמרה. ויחיד שאפשר לו. הוא צריך לקיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך דברים ככתבן ממש. לכן נאמר ובכל מאדך פי' בכל ממונך כמו שכתוב במשנה סוף ברכות. רצה לומר שלא לעסוק בפרנסה כלל. אבל פרשת והיה שנאמרה בלשון רבים. לרבים כמעט מוכרחים להתעסק על כל פנים מעט גם בריוח ממון לחיי נפש. לכן לא כחיב בה ובכל מאדכם"

                  (נפש החיים שער א' פרק ח' בהגהה)

 

ו. עבודת ה' כחלק מהחברה

כפי שכבר הדגשנו למעלה, פרשת שמע מתמקדת בייחוד ה' ואהבתו, ופרשת והיה אם שמוע בעול המצוות הבא מתוך, ובתוך מציאות החיים. את המשימה הראשונה יכול איש האמונה הבודד למלא, אך למשימה השנייה נדרשת השתלבות בחברה:

"אהבת ה' היא אהבה אינדיבידואלית. הפרט חותר לקראתה על ידי חינוך עצמי בהעלאת נפשו וזיכוכה, ואילו קבלת עול מצוות וקיומם לא יתכנו אלא בחברה האנושית. אדם החי באי בודד ואינו נמנה על החברה האנושית יוכל אמנם להגיע לדרגת "ואהבת", אך לא יוכל לקים את "אם שמע תשמעו אל מצוותי" באשר המצוות ברובן מתייחסות לחיי האדם בחברה, במשפחה, במדינתו ועם כל המין האנושי. ועל כן 'ואהבת - בלשון יחיד; והיה אם שמע תשמעו – בלשון רבים' "

   (נחמה ליבוביץ, עיונים בספר דברים, עמ' 116)

בסיכום העשין בספר המצוות, הדגיש הרמב"ם את דבר המצוות ההכרחיות הניצבות לפתחו של האדם, שהן עיקר עול מצוות, עיקר הברית[5] - "ששים המה מלכות". התנאי לקיום אותן המצוות הוא השתלבות בחברת בני אדם.

כך הם דבריו שם[6]:

"וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצות עשה תמצא המצות ההכרחיות מהם ששים מצות. ובתנאי שהאיש שאמרנו שחייב באלו הששים מצות ההכרחיות שיהיה ענינו כענין שרוב בני אדם בו. והוא שיהיה עומד בבית במדינה ויאכל המאכלים הידועים למזון האדם רוצה לומר הלחם והבשר ויעשה סחורה עם בני אדם וישא אשה ויוליד בנים... ויהיה הסימן באלו הששים מצות ההכרחיות ששים המה מלכות"           

                           (סיכום העשין בספר המצוות)

 

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ז עורך: אורי יעקב בירן ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*