שבת | דף מא | ביעתותא
אגב עיסוק בהלכות בית המרחץ דנה הגמרא (מא עמוד א) בעדות של רבי זירא על התנהלותו של רבי אבהו בבית המרחץ:
"ואמר רבי זירא: אנא חזיתיה לרבי אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה, ולא ידענא אי נגע אי לא נגע.
פשיטא דלא נגע! דתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם!
אמר אביי: עשאוה כבולשת.
דתנן: בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום, חביות פתוחות - אסורות, סתומות - מותרות. בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות. לפי שאין פנאי לנסך.
אלמא: כיון דבעיתי - לא מנסכי, הכא נמי כיון דבעית - לא אתי להרהורי. והכא מאי ביעתותא? - ביעתותא דנהרא".
לדעת אביי אין מניעה לומר שרבי אבהו נגע באמתו במהלך הרחיצה. בכדי להסביר זאת הוא מחדש שבמצב של "ביעתותא" התירו חכמים לאדם לנגוע באמה ולא חששו להוצאה זרע. את חידושו לומד אביי מדין בולשת, גייס של נכרים הכובש את העיר, שאין אנו חוששים שמא ניסכו את היינות שנמצאים בה. מוקד ההשוואה הוא בכך שבשני המקומות אנו רואים שבמצב של "ביעתותא" לא חוששים שמא האדם יבצע פעולות מסוימות.
אמנם לכאורה יש להקשות על השוואה זו שתי קושיות:
א. ראשית, יש לתהות על עצם ההסבר של הגמרא לדין בולשת, "אלמא כיון דבעיתי לא מנסכי". הגמרא מבינה שהגויים לא ניסכו משום שהיו מבועתים, אך לא זה הנימוק המופיע בברייתא! בברייתא נאמר "לפי שאין פנאי לנסך", ואין זכר לסברת ה"ביעתותא" של הגמרא.
ב. בנוסף על כך, יש להקשות על היכולת להסיק מדין ניסוך לדין הוצאת זרע מתוך הסוגיה במסכת כתובות (כז עמוד א):
"מתני'. עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות...
גמ'. ורמינהו: בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום - חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך!
אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי".
דעת רב מרי היא שיש לחלק בין ניסוך ובין בעילה, וגם כאשר אין פנאי לנסך יש פנאי לבעול, וביאר זאת רש"י (שם ד"ה לבעול) בכך שבבעילה "תקיף להו יצרייהו". הסברה נותנת לדמות את חשש הוצאת הזרע דווקא לחשש הבעילה, שהרי שני המעשים נובעים מאותו היצר.
נראה ליישב את שאלותינו בהקדם קושייה נוספת בעיקר דין בולשת. מה פשר הסברה המובאת בברייתא ש"אין פנאי לנסך"? וכי כמה זמן לוקחת פעולת הניסוך? הרי אנו יודעים שבכל מגע רגעי של גוי ביין אנו חוששים לניסוך!
על כרחנו צריך להבין בדברי הברייתא שאין פנאי כדי להיכנס למצב הנפשי המאפשר את הניסוך, וממילא יש ליישב את שתי הקושיות שהקשינו לעיל:
א. הנחת המוצא של הברייתא היא שיש צורך ברוגע מסויים כדי לנסך, והיא מחדשת שבמלחמה אין פנאי להגיע למצב כזה. ממילא, ניתן ללמוד מדברי הברייתא שיש צורך במצב נפשי רגוע לשם פעולות מסוימות.
ב. בגמרא בכתובות נאמר אמנם שאנו חוששים שמא הגויים יטרחו, מחמת היצר התוקף עליהם, לפנות זמן כדי להגיע למצב נפשי המאפשר ביאה. אך אין זה סותר את ההבנה שיש צורך במצב נפשי כזה, וממילא אדם שעומד על גדות הנהר לא יגיע להוצאת זרע. (כאן אין מקום לחשוש שהאדם יפנה זמן כדי להגיע למצב נפשי הראוי להוצאת זרע, שהרי הנידון הוא חשש מקומי לכך שהמגע הרגעי באמה יביא אותו להוצאת זרע).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)