בכורות דף כה – שאני פרה דלא שכיחא

  • הרב ירון בן צבי
הגמרא בסוגייתנו מסיקה כי שערה של פרה אדומה מותר בגיזה. הגמרא מנמקת היתר זה בכך שפרה אדומה קדושה בקדושת דמים, כשאר קדשי בדק הבית, ולא בקדושת הגוף, כקדשי מזבח:
"אלא שאני פרה דקדשי בדק הבית היא.
והאמר רבי אלעזר: קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה!
מדרבנן.
והאיכא איסורא דרבנן!
אלא שאני פרה דלא שכיחא.
וליחלה ולפקה לחולין וליגזה והדר ליקדשה! דמיה יקרין".
הגמרא מבארת כי אמנם חכמים אסרו גיזה גם בקדשי בדק הבית, אולם בפרה אדומה לא אסרו משום 'דלא שכיחא'. רש"י (ד"ה דלא שכיחא) מסביר שבאופן כללי חכמים לא גוזרים גזירות ב'מילתא דלא שכיחא'. לפי דבריו, בתחומים נדירים ולא שגרתיים לא ראו חכמים צורך לגזור גזירות מיוחדות. הסבר זה אמנם מבאר מדוע אין לגזור גזירות מיוחדות על פרה אדומה, אך עדיין יש לתמוה מדוע הוציאו חכמים את פרה אדומה מכלל קדשי בדק הבית והתירו בה גיזה.
בהמשך דבריה מבררת הגמרא מדוע אין לפתור את בעיית גיזת הפרה האדומה על ידי הוצאתה לחולין, גזיזתה והקדשתה מחדש. גם מהלך זה של הגמרא תמוה, שהרי בעיית גיזת פרה אדומה נפתרה זה לא מכבר בטענה שאין איסור גיזה בפרה אדומה. מדוע, אם כן, מחפשת הגמרא פתרון נוסף לבעיה?
בעל השפת אמת (בחידושיו על סוגייתנו) מציע הבנה אחרת של דברי הגמרא, המיישבת את שתי הקושיות שהצגנו. ייחודה של פרה אדומה והיותה 'מילתא דלא שכיחה' אינו נובע מכך שפרה אדומה היא תחום הלכתי נדיר ולא שגרתי, אלא מכך שמציאת פרה אדומה ורכישתה היא מעשה שאינו שכיח. כדי להקל על תהליך זה ראו חכמים צורך להוציאה מכלל קדשי בדק הבית ולהתיר איסור דרבנן של גיזה. על כך מקשה הגמרא מדוע הדבר מצדיק דחייה של איסור דרבנן, שהרי יש פתרון אלטרנטיבי לבעיית הגיזה, שאינו מצריך דחיית איסור דרבנן.
לפי הבנת השפת אמת, תשובת הגמרא דומה לתירוץ הקודם: הפרה האדומה יקרה, והוצאתה לחולין והשבתה לקדושתה הן תהליך מורכב ויקר, שאינו מהווה פתרון ריאלי לגיזה.