בכורות | דף מה | חללות זמנית
המשנה מונה סוגי עבירות שבעקבותיהן נאסר על כהן העושה אותן לעבוד במקדש:
"והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים".
הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ז סי' כא) לא כתב שהכהן נפסל מדין תורה, וניתן להבין מכך שהוא סובר שמדובר בקנס מדברי חכמים:
"כהן שנושא אשה בעבירה זרעו מחולל אבל הוא אינו מחולל אבל כופין אותו ואפי' בשוטים עד שיגרש... וכל שלא גירש אין נוהגין בו קדושה דתנן בבכורות הנושא אשה בעבירה פסול עד שידיר הנאה ונראה דאפי' גרשה ואפי' מתה פסול עד שידיר הנאה מהנשים שאסור בהן".
המגן אברהם (סימן קכח ס"ק נד) כותב בפירוש שסיבת הפסול היא מדברי חכמים:
"ואף להרמב"ם וסיעתו דפוסלין מומר היינו משום דטעמא דמומר פסול לעבודה משום דקנסינהו כדאי' בע"א פ"ד וא"כ ה"ה דקנסינהו דפסול לנשיא' כפים וה"ה נושא נשים בעבירה".
הלבוש (או"ח סימן קכח סעיף מ) מבאר שטעם הפסול הוא שהכהן מחלל את קדושתו, כלומר – מכיון שהכהן העובר את העבירות הללו אינו מכבד את המצוות המיוחדות לו, חכמים קבעו קנס בו הם שוללים ממנו את מעמדו המיוחד. נראה שמטרת הקנס היא לגרום לכהן לפרוש ממעשיו הרעים ולתקן את דרכיו, משום שכולם מסיימים את דבריהם בכך שמדובר בקנס שחל עד שהכהן החוטא יפרוש מהעבירה.
ברם, הרא"ם (שו"ת רבי אליהו מזרחי סימן נט) כותב שהפסול אינו מתקנת חכמים אלא מהתורה:
"אלמא כל זמן שעודה עמו אין בו קדושת כהונה כלל אלא הרי הוא פסול כחלל גמור, ותניא נמי בתורת כהנים מנין שאם אינו רוצה וכו' תלמוד לומר וקדשתו על כרחו, פירש רש"י בפירוש החומש שאם נשא אשה פסולה הלקהו ויסרהו עד שיגרש, והיינו דקתני בבריתא דיבמות וכופין אותו להוציא משמע דכל עוד שלא יגרש אינו מקודש בקדושתו של אהרן, דאם לא כן מאי וקדשתו מקודש ועומד הוא, ותניא נמי בתורת כהנים לא יטמא בעל בעמיו להחלו נהג כמנהג זה הרי הוא חולין יכול יהא חולין לעולם תלמוד לומר בעמיו להחלו בזמן שהיא עמו הרי הוא חולין פירש הרי הוא בקדושתו, ומזה כתב רש"י ז"ל להחלו באשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו, אלמא כל זמן שלא פירש ממנה ועודה עמו מחולל קרייה רחמנא. וכיון שהוא מחולל בעודה עמו אין בו קדושת כהונה כלל לא לקרא בתורה במקום כהן ולא לישא את כפיו אלא הרי הוא כחלל לכל דבריו כל זמן שעודה עמו".
רבי אליהו מזרחי מבין שעל אף שלמדנו בגמרא (קידושין עז ע"א) שכהן כשר אינו יכול להתחלל מדאורייתא (אלא רק לחלל את זרעו), יכול הכהן להתחלל מדאורייתא באופן זמני עד שיתקן את מעשיו.
בעניין זה פסק השולחן ערוך (או"ח סימן קכח סעיף לט):
"לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים, אף על פי שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו, נושא את כפיו שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים".
המשנה ברורה (שם ס"ק קמג) מוסיף שדין זה אמור אף אם הכהן עובר על איסורי עריות.
מדוע פסק השולחן ערוך שהכהן העובר על איסורי תורה חמורים אינו נפסל, בניגוד לכהן הנושא נשים האסורות לכהנים או נטמא למתים? נראה שהדברים מתאימים להסבר שהצענו לעיל: מכיון שמדובר בעבירות שאינן מיוחדות לשבט הכהונה בלבד, אלא איסורים השייכים לכל עם ישראל, כהן העובר עליהן אינו מבזה את הכהונה המייחדת אותו ואינו מתחלל. רק בעוברו על מצוות המייחדות את הכהונה הכהן מתחלל עד שיתקן את מעשיו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)