בלק ובלעם

  • הרב אמנון בזק
"פרשת בלעם"
במסכת בבא בתרא (יד ע"ב) מובאת ברייתא הדנה מי כתב את ספרי התנ"ך. בתוך הברייתא הזאת יש משפט מעורר תמיהה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". מדוע הוצרכה הברייתא לציין במיוחד שמשה כתב גם את פרשת בלעם? כלום אין פרשה זו חלק מספרו של משה? מכוח שאלה זו הסיק הריטב"א (שם) כי "נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקדוש ברוך הוא כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והיתה מצויה להם". ואולם, בפשטות נראית יותר דעת רש"י שם, שאכן הכוונה לפרשתנו. לדעת רש"י, החידוש הוא שמשה כתב את פרשת בלעם "אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו". ואולי ניתן להוסיף כי הברייתא באה להגיד שמשה כתב את פרשת בלעם אף על פי שלא היה אמור לדעת את תוכנה, שהרי הסיפור כולו התרחש, על פי פשוטם של דברים, בלי ידיעת עם ישראל.
כל הדברים האלה מעצימים את השאלה: מה באה פרשה זו ללמדנו? לכאורה כבר השיב על כך הנביא מיכה (ו', ה): "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' ". ואולם, בתשובה זו אין כדי לבאר מדוע נדרש פירוט גדול כל כך של הסיפור, המשתרע על פני פרשה שלמה; אם כל מה שרצתה התורה ללמדנו הוא חסדי ה', היה אפשר לקצר. מסתבר אפוא שיש משמעות גם לפרטי הסיפור. בשיעור זה ננסה לעמוד על עניין מרכזי אחד בפרשה.
בלק ובלעם
בפרשה מתוארים שני אנשים שביקשו להרע לישראל. אנו נבקש לעמוד על התכונה המשותפת לשניהם: העקשנות, שמנעה מהם להבין את הנהגת ה' בעולם.
הפרשה פותחת בדמותו של בלק מלך מואב, החושש פן "יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (כ"ב, ד). בלק חושש מאוד מישראל, ומבקש את עזרתו של בלעם בן בעור הקוסם. השימוש של מלכים בנביאים ובקוסמים הוא תופעה מוכרת במקרא, ובדרך כלל הוא מבטא את תחושת השליטה שיש למלך, הסבור שלקוסם יש יכולת לשנות את המציאות, ושתמורת תשלום נאות יעשה הקוסם כרצון המלך.[1]
עיקשותו של בלק ותחושתו שהוא אמור לשלוט בעניינים ניכרות כבר בתחילת הסיפור. כששרי בלק מגיעים לבלעם, הוא מבקש מהם להמתין עד שידע את דבר ה', ולאחר שה' אוסר עליו ללכת עמהם, הוא משיבם: "לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (כ"ב, יג). ואולם, בלק מסרב לקבל תשובה שלילית, והוא סבור שיוכל לשלוט במצב אם יציע הצעה גבוהה יותר:
וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה     (שם, טו–יז).
תכונת העקשנות מאפיינת גם את בלעם, וביתר שאת. על בלק עוד ניתן לומר, שהוא חשב שבלעם מנהל אתו מיקח וממכר, ולכן עליו להציע הצעה גבוהה יותר. אבל בלעם ידע את האמת, ואף אמר אותה לאנשי בלק במילים ברורות:
וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ‑לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה      (שם, יח).
אף על פי כן הוא מנסה לפנות אל ה', אולי ישנה את דעתו:
וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי    (שם, יט).
בשלב זה מתברר כי בלק ובלעם גם יחד צריכים ללמוד שהקב"ה הוא שמנהיג את עולמו, והכוחות שנמסרו לידי בשר ודם נועדו אך ורק לשרת את מטרותיו של ה' בעולם. מכאן ואילך עוסקת הפרשה בדרך שבה למדו בלק ובלעם את הלקח הזה, איש איש בדרכו.
בלק
בטרם נעבור לבחון כיצד באמת נלמד לקח זה, נעמוד על קווי הדמיון הרבים הנמתחים בין תיאור חששו של בלק ובין תיאור חששם של פרעה ומצרים בתחילת ספר שמות:
1.   שני העמים חוששים מגודלו של עם ישראל. פרעה אמר לעמו: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות א', ט). ובפרשתנו נאמר: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא" (שם, ג); "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ... כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי" (כ"ב, ה–ו).
2.   גם התגובות דומות: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א', יב); "וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כ"ב, ג).
3.   בשתי הפרשות מתוארת האפשרות שעם ישראל יצא מן הארץ: פרעה חושש "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א', י);[2] ובפרשתנו אומר בלק "אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (כ"ב, ו).
כל אחד מן המלכים ניסה להתמודד עם בני ישראל בדרך אחרת: פרעה – בהרג ושעבוד, ובלק – בקסמים וכשפים. ושניהם נכשלו, כמאמר חז"ל: "פרעה צוה – ה' לא צוה, אלא 'וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ' (שמות א', יב)... בלק ובלעם בקשו לקלל את ישראל, וה' לא בקש" (תנחומא תולדות סימן ה). אך מכל מקום יש להבין: מדוע הקבילה התורה את בלק לפרעה?
נראה שעיקר הדגש בתחילת הפרשה הוא על הטעות היסודית של בלק. טענתו של בלק על יציאת מצרים מובאת כאן פעמיים: הראשונה, בדבריו לבלעם "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם..." (כ"ב, ה); והשנייה, כשבלעם מצטט את הדברים באוזני ה' – "בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם..." (שם, י–יא). וכנגדן באה בנאומי בלעם פעמיים טענה הפוכה: בני ישראל לא יצאו ממצרים, אלא הוצאו ממנה בידי הקב"ה – "אֵ‑ל מוֹצִיאָם/מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כ"ג, כב; כ"ד, ח). החזרה הכפולה על טענה זו מלמדת שהיא עומדת במרכז דברי בלעם לבלק. בלק רואה את המציאות ראייה חילונית, בלא הבנה מעמיקה כי ה' הוא שהוציא את בני ישראל ממצרים.
משום כך מקבילה התורה את בלק לפרעה, המלך הראשון שהכריז "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה', ב). אי-ההכרה בה' הוא העומד ביסוד טעותו של בלק, ממש כשם שעמד ביסוד טעותו של פרעה. לוּ הסיק בלק מיציאת מצרים את המסקנות הנכונות, לא היה נאלץ ללמוד את הלקח בדרך המשפילה שבה הגיע אליו בסופו של דבר.
בלעם
מכאן נעבור לבלעם, ולדרך שבה למד הוא את הלקח – על ידי אתונו.[3] בלעם מוצב בפני שלוש סיטואציות מוזרות, שהתמיהה שבהן הולכת וגדלה; אף על פי כן הוא ממאן להכיר בלקח שהן באות ללמד אותו. בשלב הראשון מסופר:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ     (כ"ב, כג).
נטיית האתון ללא סיבה נראית לעין היא תמוהה, אך בלעם אינו מבין זאת, והוא מכה את האתון על מנת להטותה אל הדרך. הסיטואציה הבאה תמוהה אף יותר:
וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ                                                         
                                                      (שם, כד–כה).
בהילחצות האתון אל הקיר אין שום היגיון, אך בלעם מסרב להבין זאת, ומוסיף להכותה. אין הוא מוכן לקבל שיש מאת ה' אמיתות מוחלטות, שאינן משתנות, ומעשי האתון באים להמחיש לו את עיוורונו, ואת נטייתו העיקשת לראות בכל דבר חריג מקרה גרידא. בפעם השלישית התנהגות האתון היא המוזרה ביותר, ועדיין בלעם עומד בעקשנותו, ואינו משנה את דרכו:
וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל                    (שם, כו–כז).
משלא הבין בלעם שלושה רמזים, נדרשו אמצעים בוטים יותר. כדי שיצליח בלעם מעצמו, בלא התגלות ישירה של ה', לצאת מתפיסת המקריות שלו ולהתחיל לחשוב שאולי יש קשר בין מעשי האתון ובין הליכתו לבלק, חולל ה' מאורע חריג ביותר:
וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים     (שם, כח).
מתברר שאפילו חמור – או לפחות אתון – מסוגלים להבין שאירוע החוזר על עצמו שלוש פעמים אמור להביא למסקנה כלשהי.[4] אבל בלעם מסרב להבין זאת. בלעם אפילו אינו מביע פליאה על שהאתון מדברת עמו, אלא עונה לה כמי שמתווכח עם רעהו:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ         (שם, כט).
האתון אינה מוותרת, ומבקשת לשכנע את בלעם שעליו להסיק את המסקנות:
וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?!        (שם, ל)
בלעם אמנם מודה על האמת: "...וַיֹּאמֶר: לֹא" (שם). אך עדיין אין הוא מסיק מכך מסקנה מעשית. כעת כבר אין שום בררה אחרת, וה' מתגלה לבלעם ומבאר לו את פשר העניין:
וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי             (שם, לא–לג).
רק עתה בלעם משתכנע:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי       (שם, לד).
ואולם, נראה שהוא איחר את המועד. הקב"ה כבר החליט ללמדו את הלקח באופן חד יותר:
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק           (שם, לה).
ואכן, משהגיע בלעם אל בלק שבה עיקשותו וניעורה. בפעם הראשונה הוא מנסה בפשטות לקבל מה' נבואה שתביא קללה על ישראל. לאחר הכישלון הראשון הוא מנסה שנית, ורק בפעם השלישית נאמר: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (כ"ד, א). נמצאת אומר: בפעם השנייה עדיין האמין בלעם שהקב"ה ישנה את החלטתו ויקלל את ישראל, ורק בפעם השלישית – כפועל יוצא של הלקח שלמד מפרשת האתון – הבין בלעם שהקב"ה לא ישנה את החלטתו, כפי שאמר בלעם עצמו זה עתה, בסיום נבואתו השנייה:
לֹא אִישׁ אֵ‑ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה          (כ"ג, יט–כ).
בלעם הצליח אפוא להתקדם צעד אחד: בלכתו לבלק לא הבין אירוע חריג אפילו כשקרה שלוש פעמים, ואילו כעת הבין את המסר כעבור פעמיים.[5]
בלק
כעת נחזור לבלק. מתברר שתכונת העיקשות מלווה גם אותו, והוא מנסה שוב ושוב לגרום לבלעם לקלל את ישראל. לאחר הכישלון הראשון מנסה בלק לשנות את המיקום, על מנת שבלעם יראה רק מקצת מעם ישראל: "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (כ"ג, יג). גם משכשל ניסיון זה לא אמר בלק נואש, והגם שביטחונו מתחיל להתערער, עדיין הוא מאמין שהמטרה איננה אבודה: "לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱ‑לֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם" (שם, כז). כאמור, בשלב זה כבר הבין בלעם את המסר, אך בבלק – שלפניו לא עמד סיפור האתון – עדיין נותרה המחשבה שמא הכול מקרי, ועדיין ניתן לשנות.
ואולם, לאחר הכישלון השלישי מתייאש גם בלק: "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים" (כ"ד, י). הנה כי כן, מתברר שבלק גבוה במדרגה אחת מבלעם, שהרי בלעם לא הסיק את המסקנות ממעשה האתון אפילו אחרי שלוש פעמים – ובדיוק על כך נאמר לו "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים" – ואילו בלק הבין את העניין כעבור שלוש פעמים.
סוף דבר, פרשת בלק היא פרשתם של שני אנשים עיקשים, שניסו להתחמק מן המסר הא‑לוהי שהוצב לפניהם שוב ושוב. דומה שדבר זה הוא אחד מן המסרים המרכזיים שבגינם כתב משה את פרשת בלעם.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   דוגמה לדבר – פרשת צרעת נעמן (מל"ב ה'). מלך ארם תופס את הנביא אלישע כקוסם, ופונה למלך ישראל בדרישה שידאג לרפא את נעמן, שר צבאו, מתוך הנחה ברורה שאלישע כפוף למלך. אירועי הפרשה לימדו את מלך ארם ואת שר צבאו שכוחותיו של אלישע מייצגים את ה', ולפיכך המלך הוא שכפוף לנביא, ולא להפך.
[2]   כפירוש ראב"ע ורשב"ם, שהמילים "וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" מוסבות על ישראל; ודלא כרש"י על פי חז"ל, שהכוונה למצרים, "כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב: 'ועלינו מן הארץ' והם יירשוה".
[3]   לא ניכנס כאן לשאלה המפורסמת מדוע חרה אף ה' בבלעם – "וַיִּחַר אַף אֱ‑לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (כ"ב, כב) – אחר שנאמר לו במפורש "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (שם, כ). וכבר ביאר זאת בטוב טעם ודעת מורי ד"ר מרדכי סבתו נ"י, במאמר המופיע גם באתרא קדישא הדין.
[4]   המוטיב של חזרת אירוע שלוש פעמים (או אפילו שתיים) כביטוי להתערבות א‑לוהית חוזר שוב ושוב בסיפורי המקרא, ונביא כאן שתי דוגמות. הראשונה – ההתגלות הראשונה לשמואל: "וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר" (שמ"א ג', ח). והדוגמה השנייה – לאחר ששילח אליהו אש מן השמים בשני שרי החמישים ששלח אחזיה לתפסו, מתחנן לפניו השר השלישי: "הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ" (מל"ב א', יד).
[5]   גם במקומות אחרים במקרא מצינו שאנשים הסיקו מסקנות מאירוע חריג שהתרחש פעמיים, כגון בחלומות פרעה ("וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ‑לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ‑לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" [בראשית מ"א, לב]).