במכסת נפשות

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים פט – במכסת נפשות

במשנה (דף פט ע"א) הובאה מחלוקת תנאים בשאלה: עד מתי אנשים יכולים להימנות על השה או להימשך ממנו:

נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, רבי שמעון אומר: עד שיזרק את הדם.

בפשט דברי המשנה נראה שחכמים ורבי שמעון נחלקו מתי מועד סגירת ההרשמה של המנויים על הפסח: לדעת חכמים המועד הוא בשחיטה, ואילו לדעת רבי שמעון המועד הוא בזריקה. על פי הסבר זה, לפני סגירת ההרשמה ברור שאפשר גם להימנות וגם להימשך. אמנם בגמרא (דף פט ע"א) מבואר אחרת:

אמר אביי: מחלוקת לימשך, דרבנן סברי: (שמות יב) מהיות משה - מחיותיה דשה, ורבי שמעון סבר: מהוייתיה דשה. אבל לימנות - דברי הכל עד שישחט, דאמר קרא (שמות יב) במכסת נפשת והדר תכסו.

אביי קובע שמחלוקת התנאים נאמרה רק ביחס לדין ההימשכות מן השה. על פי הסברו, שתי הדעות דורשות את הפסוק "ואם ימעט הבית מהיות משה" כמגדיר את סוף שלב ההימשכות (=הימעטות) מן השה, אלא שנחלקו בפרשנותו: "מחיותיה דשה", היינו קודם שחיטה, או "מהוייתיה דשה", היינו קודם זריקה. אמנם בעניין ההימנות על השה בין רבי שמעון ובין חכמים מודים שהיא יכולה להיעשות רק קודם השחיטה, משום שנאמר "במכסת נפשות", היינו ההימנות על השה, ורק אחר כך "תכוסו" (=תשחטו).

מהו היסוד לחלק, לדעת רבי שמעון, בין סוף שלב ההימנות לסוף שלב ההימשכות?

אפשר להסביר חילוק זה בשתי דרכים עקרוניות:

א. באופן עקרוני סבור רבי שמעון שהגדרת המנויים על השה יכולה להיעשות עד הזריקה. אמנם יש חובה נוספת של מצוות שחיטה שכל אדם מחויב בה ולכן עליו להימנות על השה לפני השחיטה. כך עולה מפשט דברי הבבלי שחילק את עמדת רבי שמעון לשני דינים: "מהוויתיה דשה" ו"במכסת נפשות".
ב. באופן עקרוני רבי שמעון מסכים עם חכמים שהגדרת המנויים על השה נחתמת בשעת השחיטה. אלא שעל פי שיטתו כאשר אדם מושך עצמו מן השה הוא "שובר את הכלים" ואין אפשרות למנוע זאת ממנו אלא רק לאחר הזריקה, המהוה נקודת זמן בה כבר אין משמעות להימשכותו. כך עולה מדברי הירושלמי (ח, ג):
"מה טעמא דר"ש אילו מתו בין שחיטה לזריקה שמא אין הבעלים מתכפרין. מה בין מתו מה בין משכו הבעלים את ידיהם ממנו".

מדברי הירושלמי נראה שאין לרבי שמעון דרשה שמאפשרת להימשך עד הזריקה, אלא שאין אפשרות לעצור בידו של הנמשך והוא נחשב כאילו מת.

נראה ששתי דרכי הבנה אלו ישפיעו על ההכרעה בספקו של השפת אמת בסוגייתנו (דף פט ע"א ד"ה במשנה רש"א):

והטעם נראה פשוט משום דגם השחיטה מכלל המצוה כדכתיב ושחטו אותו כל קהל כו' ומינה ילפינן גם כן שליחות בקדשים לכן צריך להיות נמנה גם בשעת שחיטה.
ולפי זה יש להסתפק לר"ש דסבירא ליה דיכול למשוך עד זריקה, כשהיה נמנה בשעת שחיטה ואח"כ נמשך אם יכול לחזור ולמנות עליו קודם זריקה על פסח ההוא שנמשך ממנו. דהטעם הנ"ל לא שייך כיון דכבר היה נמנה בעת שחיטה על אותו זבח, או נאמר דעל ידי שנמשך פרח לה מינוי של השחיטה וצריך מחדש למנות גם בשעת שחיטה וצ"ע.

השפת אמת מניח כאפשרות הראשונה, היינו שאפשר להימנות באופן עקרוני עד הזריקה אלא שיש חובה נוספת להיות מנוי בזמן השחיטה. משום כך מציע השפ"א שאדם יוכל להימנות לפני השחיטה, להימשך אחריה ולשוב ולהימנות לפני הזריקה. (והוא מסתפק בכך רק משום שייתכן שההימשכות הראשונה עקרה את המינוי של השחיטה) אך לפי האפשרות השנייה, שכמותה דייקנו בירושלמי, רבי שמעון מודה שאין כל אפשרות להימנות על השה לאחר השחיטה, ורק ההימשכות אפשרית משום שהיא דומה למיתה.

הרב אברהם סתיו