בבא מציעא | דף יב | חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות

בשני הדפים האחרונים עסקנו בשאלה אם חצר התרבתה משום יד או משום שליחות. בתחילת דף יב ע"א אומר רב אשי שחצר התרבתה משום יד, אך מועילה גם באופן של שליחות, ולכן יכול בעל החצר לזכות בה במתנה גם בלי לעמוד בצידה, אך כדי שאישה תקבל גט, הנחשב חוב לה, עליה לעמוד בצד חצרה.

בעיוננו, שיהיה הפעם ארוך מן הרגיל, ננסה לסכם את דיני חצר שנלמדו בשני הדפים האחרונים ולבאר את דברי רב אשי ואת מחלוקת הראשונים בהבנתם.

חצר משום יד או משום שליחות

בדף י ע"ב פגשנו במחלוקת אם חצר התרבתה משום יד או משום שליחות. במבט ראשון המחלוקת נראית תמוהה: יד היא סוג של קניין, ואילו שליחות – אמצעי לייחס לאדם מעשה שעשה רעהו. מהי שאלת היסוד ששתי הדעות נחלקו בה, ואשר הניבה שתי תשובות הנראות כשייכות למישורים שונים לגמרי?

הערפל יתפוגג כשנעמוד על המאפיין המיוחד של קניין יד. שלא כמשיכה או הגבהה, למשל, שהם קנייני מעשה, קניין יד הוא קניין שאין בו מעשה – עצם הימצאות החפץ בידו של האדם מקנה לו אותו. טעם הדבר פשוט: החפץ נמצא בשליטתו וברשותו של הקונה, ועל כן הוא קנוי לו אף אם לא עשה דבר לשם כך. גם בשליחות הקונה אינו עושה דבר, אך כאן הקניין אינו מבוסס על עצם קיומה של מציאות מסוימת – שליחות מועילה מכיוון שאדם אחר עושה מעשה קניין ומייחס אותו למשלח. בקצרה: בקניין יד החפץ פשוט נמצא ברשות הקונה, ואילו בקניין על ידי שליחות החפץ גורם חיצוני מכניס את החפץ לבעלותו של האדם.

מעתה תובן המחלוקת בדבר מהותו של קניין חצר. השאלה היסודית שעמדה בפני האמוראים היא כיצד זכה בעל החצר בחפץ שבחצרו בלא לעשות מעשה קניין. מאן דאמר 'חצר משום יד אתרבאי' מבין שאין כאן צורך במעשה קניין, ועצם הימצאות החפץ בחצר מקנה אותו לבעליה. מאן דאמר 'חצר משום שליחות אתרבאי' טוען שדרוש מעשה קניין, ומעשה הקניין הוא הכניסה אל תוך החצר (הדומה אולי לקניין משיכה). אומנם לא בעל החצר הוא שעשה את מעשה הקניין, אך כשם שבשליחות מתייחסות תוצאותיו של מעשה למי שלא עשאו, כך גם בחצר: אף שלא בעל החצר הוא שהכניס את החפץ לחצרו, אפשר לייחס לו את התוצאה – קרי: את הקניין – מפני שהוא בעל החצר.

לפי הסבר זה נוכל להבין את הנפקא מינה המובאת בגמרא – קניין חצר לקטנה. אם קניין חצר חל בגלל עצם הימצאות החפץ בחצר הבעלים, אין סיבה להניח שהוא לא יועיל גם בקטן, אך ייחוס מעשה קניין לבעל החצר אפשרי רק אם הבעלים ראוי לייחוס זה, דהיינו אם הוא כשר כמשלח.

חצר המשתמרת ועמידה בצד החצר

בדף יא ע"א מחדש רב יהודה בשם שמואל דין בקניין חצר: אף על פי שחצרו של אדם יכולה לקנות לו גם שלא בפניו, אין זה אלא בחצר המשתמרת; אך אם החצר אינה משתמרת – אין היא קונה לבעליה אלא כאשר הוא עומד בצידה.

הראשונים נחלקו כיצד יש להבין את הדרישה לחצר המשתמרת ובמה מועילה העמידה בצד החצר. אנו נביא את שתי הדעות העיקריות:

א. הר"ן (יא ע"א) כותב שהחצר צריכה להיות משתמרת כאשר היא קונה מדין יד – מה ידו משתמרת, אף חצרו משתמרת. על פי דרכנו נסביר שחצר קונה מכוח המציאות של שליטה בחפץ, ואם החצר אינה משתמרת – אין שליטה בחפץ. הר"ן מוסיף ומבאר שעמידה בצד החצר מועילה משום שהיא הופכת את החצר למשתמרת.

ב. לדעת הרא"ש (סימן ל"א), החצר צריכה להיות משתמרת כאשר היא קונה מדין שליחות, שהרי אין אדם ממנה שליח שאינו מסוגל לשמור על מה שזכה בו. לשיטתו, עמידה בצד החצר מועילה מכיוון שבמצב זה החצר קונה מדין יד ולא מדין שליחות.

שיטת רב אשי

כעת נשוב לדברי רב אשי ריש דף י"ב. לדעת רב אשי, בתנאים מסוימים (זכות, כגון מתנה) נחשבת החצר כמי שעושה את מעשה הקניין עבור הבעלים; אך בתנאים אחרים (חובה, כגון גט), שבהם אי אפשר לייחס לקונה את תוצאות המעשה – שהרי אי אפשר לחוב לאדם שלא מרצונו – מועיל קניין החצר רק אם מבחינה מציאותית נחשב החפץ בידו של הקונה.

הראשונים נחלקו אם רב אשי מצריך חצר המשתמרת בקניין מתנה. רש"י (ד"ה גבי מתנה) כתב שהחצר צריכה להיות משתמרת דווקא כדי לקנות מציאה, אך מתנה נקנית אף בחצר שאינה משתמרת. הריטב"א (ד"ה אלא אמר) חלק עליו וטען כי חצר שאינה משתמרת אינה קונה, גם לא מדין שליחות, שהרי אף שליחות צריכה שימור (כפי שראינו לעיל בדעת הרא”ש). הוא מוסיף שגם אם רש"י יסבור שמצד שליחות אין צורך בחצר המשתמרת, תסתער עליו הקושיה מכיוון אחר: אם כן, מדוע במציאה צריכים אנו לחצר המשתמרת? כיצד ייתכן לחלק בין מציאה למתנה? והלוא שניהם זכות לאדם, ולפיכך צריכים שניהם להיקנות מדין שליחות!

ובכן, מדוע באמת מצריך רש"י חצר המשתמרת במציאה אך מוותר על דרישה זו במתנה?

נראה שנוכל להסביר את שיטתו מתוך דיוק בדברי רב אשי (ועל פי פירוש הר"ן לשיטת רש"י, יב ע"א ד"ה האי חצר). רב אשי אינו אומר שחצר מועילה הן מדין יד הן מדין שליחות, אלא ש"חצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות" – משמע שעיקר הלימוד של חצר הוא מדין יד, אלא שאפשר להשתמש בה גם כשליח. אפשר להבין שחצר סתם אינה מועילה, לדעת רב אשי, מתורת שליחות, שכן כדי לייחס מעשה לאדם שלא עשה אותו דרוש אדם אחר, ולפיכך אין החצר יכולה לקנות מציאה מדין שליחות, שכן אין מי שישתמש בה כשליח. אבל במתנה, שבה יש מַקנה, יכולה החצר להועיל מדין שליחות, כי המקנה 'ממנה' אותה להיות שליח עבורו. וידויק בדברי רש"י בעניין זה (יב ע"א גבי מתנה):

"ומיהו גבי מציאה, כי ליתיה גבה, דלא נפקא זכייתה משום יד, ליכא לרבויי משליחות, דגבי שליחות איכא דעת השולח או דעת שליח, אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח...".

לסיכום, לשיטת רש"י חצר המשתמרת דרושה דווקא בקניין משום יד, אך לא בקניין משום שליחות. לפי פירושו, רב אשי סבור שחצר אינה יכולה לקנות משום שליחות אלא כאשר אדם משתמש בה כשליח כדי להקנות לבעלים. על כן יש לחלק בין מתנה, שבה יש דעת מקנה ולכן אין צורך בחצר המשתמרת, ובין מציאה, שבה אין דעת אחרת מקנה והחצר יכולה לקנות רק כיד, ולכן היא צריכה להיות משתמרת.