ב`מ מח - דבר תורה מעות קונות

  • הרב ברוך וינטרוב

בבא מציעא דף מח - דבר תורה מעות קונות / ברוך וינטרוב

בדף מח ע"א מביא רבא שתי סייעתות - מפסוק ומברייתא - לדעת ריש לקיש שקניין משיכה קונה מדאורייתא. התמיכה של רבא בדעת ריש לקיש העמידה בפני הראשונים בעיה: מצד אחד, כללי הפסיקה קובעים כי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן; מצד שני, כללי הפסיקה גם קובעים ש"הלכה כבתראה", ומאחר שרבא היה אחרי רבי יוחנן וריש לקיש, צריכה ההלכה להיפסק כמותו.

הראשונים נטו לפסוק כרבי יוחנן (עיין באריכות בתוספות ד"ה נתנה), אלא שאם כן, יש לדחות את ראיותיו של רבא. הראיה השנייה נדחתה בגמרא עצמה (חילוק בין ישראל לגוי), אך הראיה הראשונה לא נדחתה. ברם, דומה שנוכל לדחות גם את הראיה השנייה אם נענה על שאלה יסודית שדברי רבי יוחנן מעוררים: רבי יוחנן סובר ש"דבר תורה - מעות קונות"; כיצד, אם כן, ניתן לקנות מציאה או לקנות מן ההפקר?

התשובה פשוטה: רבי יוחנן לא בא לומר שקניין מעות הוא הקניין היחיד שקיים מן התורה, אלא שקניין מעות הוא הדרך שקבעה התורה לבצע מכר. אם אין לחפץ בעלים, מודה רבי יוחנן שניתן לקנותו בקניין משיכה, המבטא השתלטות. אך כאשר יש לחפץ בעלים - דהיינו כשמדובר במכר - אזי ניתן, לדעת רבי יוחנן, לבטא את העסקה רק במעשה של נתינת כסף למוכר.

לפי הבנה זו תידחה ראייתו הראשונה של רבא. רבא טען כי מן התורה משמע שאם ייחד הלווה כלי להלוואה, אין הכלי נקנה למַלווה עד שימשוך (ועל כן אם כפר הלווה בכלי בטרם משך המַלווה, אינו חייב משום שבועת הפיקדון). על פי דברינו, אין מכאן ראיה, שהרי ייחוד כלי להלוואה אינו עסקת מכר רגילה. המַלווה לא נתן ללווה את הכסף בתורת כסף קניין. המַלווה משתלט על הכלי שייחד לו הלווה, ומאחר שהלווה חייב לו כסף, הריהו פטור מלשלם על הכלי. לפיכך צריך מעשה הקניין להיות מעשה של השתלטות, דהיינו משיכה.