ב`מ סה - ריבית בדרך מיקח וממכר

  • הרב אביהוד שורץ

בבא מציעא דף סה - ריבית בדרך מיקח וממכר / אודי שוורץ

"מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם לי - אסור" (סה ע"ב).

הגמרא קושרת הלכה זו לדיון בשיטתו של רבי יהודה ש"צד אחד בריבית מותר", כלומר שאם הריבית בעִסקה אינה ודאית, העִסקה מותרת (על שיטת רבי יהודה ראה הדף היומיומי לדף סג). כזה המצב במקרה שלפנינו: אם יצליח המוכר לגייס מעות ולרכוש את ביתו בחזרה, נמצא שקיבל מעות מיד הלוקח והחזירם לו, ובינתיים הייתה זכות השימוש בבית נתונה ללוקח - והרי זו ריבית; אבל ייתכן גם שהמוכר לא יצליח לגייס את הכסף, הבית יישאר ביד הלוקח, והמכירה תהיה כשרה למהדרין. התהוות איסור ריבית במצב זה נתונה, אם כן, בספק, ולפיכך דינה של מכירה כזו תלוי, כאמור, במחלוקת התנאים: לדעת רבי יהודה הדבר מותר, ואילו חכמים - שההלכה הזו שנויה בשיטתם - אוסרים.

ואולם, נראה שיש מקום ללמוד מהלכה זו יסוד נוסף, שאיננו קשור לדין צד אחד בריבית. חשש הריבית המתואר כאן נובע מתפיסת הכסף שנתן הלוקח למוכר כמעות של הלוואה, שהמוכר עומד להשיבן. האומנם כן הוא? כלום ניתן לראות עסקה שהיא ביסודה עסקת מכר כהלוואה? את התשובה לשאלה זו מצאנו בסוגיה מקבילה.

כידוע, התורה קבעה שהמוכר בית בעיר המוקפת חומה רשאי לגאלו בתוך שנה (ויקרא כ"ה, כט-ל). מצב זה דומה לנידון דידן: המוכר מכר את הבית וקיבל עבורו כסף, כעבור זמן מה הוא משיב את המעות ללוקח ומקבל בחזרה את ביתו, ובינתיים הלוקח משתמש בבית. ואכן, הברייתא בערכין (לא ע"א) אומרת שדין בתי ערי חומה הוא "רבית גמורה, אלא שהתורה התירתו".

הסוגיה בערכין אינה מבארת מדוע באמת התירה התורה את הריבית הזאת. אבל בפירוש "פני משה" על הירושלמי (בסוגייתנו, פ"ה ה"ב) כתב שאין בזה איסור ריבית משום שהוא נעשה "דרך מקח וממכר", ולא בדרך של הלוואה, הווה אומר: מהלך המקביל לריבית הנעשה בדרך של מיקח וממכר - אין בו איסור. אמנם סוגייתנו אוסרת למכור ולפדות באותו שווי בדיוק, ועל כן נראה שלדינא נחלקו הסוגיות אם עשיית עִסקה דרך מיקח וממכר מתירה איסור ריבית.