ב`מ צד - התניות לקולא בשומרים

  • הרב שמואל שמעוני

בבא מציעא דף צד - התניות לקולא בשומרים / הרב שמואל שמעוני

"מתני'. מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם...

גמ'. אמאי? מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל!

- הא מני? רבי יהודה היא, דאמר: בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא: האומר לאשה 'הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה' - הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים.

- ומי מצית מוקמת לה כרבי יהודה?... אלא כולה רבי מאיר היא, ושאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה" (צד ע"א).

בביאור דברי הגמרא שגם לרבי מאיר ניתן להפחית מחיובי השומר, "דמעיקרא לא שעבד נפשיה", רבו השיטות. רש"י על אתר הציע פירוש קשה, והראשונים התקיפוהו רבות. בעיוננו היום לא נעסוק בשיטת רש"י, אלא בכמה גישות אחרות שהעלו הראשונים.

התוספות בכתובות (נו ע"א-ע"ב, ד"ה הרי) עמדו על סוגיה זו בתוך דיונם המקיף בעניין מתנה על מה שכתוב בתורה. הם מעלים שם דברים משמעותיים ביותר, אך מכיוון שנחלקו האחרונים בהבנת דבריהם בענייננו, נצטט כאן דווקא את המקבילה מתוספות הרא"ש שם, שניסוחה בהיר יותר:

"בכל דוכתא דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה, היינו היכא דחייבתו תורה ממון על ידי דבר אחר, ולא מחמת שהעלה בדעתו לתתו, כגון שאר כסות ועונה, שחייבתו תורה מחמת שמקדשה סתם, וכן כתובה. אבל שומרין ריבתה תורה שומרין הרבה: שומר חנם ושואל, נושא שכר ושוכר, והדבר תלוי בדעת עצמן, ולפי הנאתן משעבדין עצמם, כאדם הקונה מקח מתנה מה שירצה, הילכך במקום שאין משעבדין עצמן פטורין ותנאן קיים".

כתובה וחיובי שאר, כסות ועונה הם חיובים שהטילה התורה על הנושא אישה. הרא"ש מחדש שבשומרים המצב שונה. אמנם יש בתורה פרשה שלמה העוסקת בחיוביהם, אך מדובר בסך הכול בדגמים אפשריים שהעמידה התורה בפני המפקיד והנפקד, והם רשאים לבחור כרצונם באחד המסלולים ולהגדיר בעצמם את החיוב הממוני שיונהג בהסכם שביניהם. ריבוי המסלולים מלמד כי "הדבר תלוי בדעת עצמן, ולפי הנאתן משעבדין עצמם". מאחר שהחיוב נשען על הסכמתו של השומר להשתעבד ממונית, מובן שבהעדר הסכמה שכזו אין שעבוד.

יש לציין כי על אף שרבים פירשו כך גם את דברי התוספות (שם), החזון איש (אבן העזר, סט ע"א) מיאן לקבל זאת:

"אין כוונתם דחיוב תנאי השומרים משום שמשעבד עצמו לכל הני תנאים, דאם כן למה ניתן כלל דיני שומרים? יפרטו תנאיהם כפי שירצו! אלא ודאי שהתורה חייבתם, ואין צורך שישעבדו לזה...".

הר"ש משאנץ עמד אף הוא בתוספותיו (שם) על ריבוי המסלולים בפרשה, אך מסקנתו ממנו שונה:

"כיון דרבתה תורה שומרים הרבה: שומר חינם והשואל, נושא שכר והשוכר, ואינו מעניין אחד, לא הקפידה תורה, ויכול גם הוא לעשות הרבה כל אחד לפי תנאו, אלא סתמא הם כמו שכתובים בתורה".

נראה מדבריו שאין מדובר בהתחייבות אנושית, כי אם בחיוב שהתורה מטילה, אלא שריבוי המסלולים מלמד אותנו שגישת התורה בהקשר הזה היא גמישה, ועל כן ניתן לחרוג מעט מן הכללים ולבחור מסלול אחר מבין המסלולים שקבעה התורה. לפי הבנה זו, יש מקום להסתפק אם ניתן לבחור מסלול שאינו אחד מהמסלולים שהתוותה התורה, למשל: האם יכול שואל להתנות שייפטר מאונס ומאבדה אך לא מגנבה.

לסיום נציין לכיוון שונה שהעלה הרמב"ן בחידושיו על סוגייתנו (ועיין עוד בדברי הר"ח שהובאו בשיטה מקובצת, והשווה ריטב"א על אתר):

"דמעיקרא לא שעבד נפשיה. פירוש: לא נעשה שומר שכר שלו, ולא שואל, אלא הפקיד אצלו, ולא קבל זה עליו להיות שומר, כאלו אמר 'הנח לפני ואיני שומר שלך', ולא על כורחו הוא חייב לשמור. מה שאין כן גבי 'הרי את מקודשת על מנת שאין לך עלי שאר וכסות ועונה', שאם היא מקודשת לו, אי אפשר שלא יתחייב בשאר כסות ועונה; וכן נמי 'על מנת שאין לך עלי אונאה', לרבי מאיר יש לו עליו אונאה, הואיל ולקח ממנו; וכן נמי ב'על מנת שלא תשמטנו שביעית' כדאיתא בפרק קמא דמכות".

הרמב"ן מטעים כי אמנם התורה היא שמטילה את חיובי השומרים על השומר, אבל את עצם השמירה הוא מקבל עליו מרצונו, ואין היא כפויה עליו. תיאור זה כשלעצמו נכון גם בנישואין: האיש נושא את האישה מרצונו, והתורה היא שמטילה עליו חיובי שאר, כסות ועונה. אלא שיש הפרש בין התחומים. אדם יכול להחזיק בידיו חפץ של חברו מבלי לשאת בתואר הפורמלי "שומר"; לפיכך הוא רשאי להצהיר שאין הוא מעוניין בחיובי שומרים, ואז יחזיק בממון חברו בסתמא, בלא להיכנס לגדרי פרשת השומרים. הנושא אישה, לעומת זאת - על כורחו הוא זקוק לחלות ההלכתית של נישואין. הוא הדין במוכר דבר מה לחברו: על כורחו הוא נכנס לתחום ההלכתי של מיקח וממכר ונכפף לדיני אונאה.

שלא כמו בגישות האחרות שסקרנו, מדברי הרמב"ן נראה שכאשר השומר מקבל עליו חיוב מופחת - כגון שואל שחפץ להתחייב כשומר שכר - החיוב אינו בא מכוח פרשת השומרים, אלא זהו חיוב מלאכותי: השואל דנן מחייב את עצמו בחיוב הדומה לדין שומר שכר מפרשת השומרים (אילו נכנס לגדרי הפרשה, משתמע מן הרמב"ן שהיא הייתה כופה עליו את דיניה הרגילים). לכך עשויות להיות נפקא מינות שונות: האם יתחייב לשלם ממיטב שדהו, כפי שקובעת הגמרא בבבא קמא דף ד ע"ב לגבי שומרים (ראה מנחת חינוך מצוה נ"ז); האם יתחייב בשבועת השומרים כשומר רגיל (ראה ש"ך סימן ס"ו ס"ק קכח וסימן רצ"א ס"ק מט, וכן קצות החושן סימן ש"א ס"ק ג); ועוד.