בבא מציעא | דף קיד | טומאת אוהל במת נכרי

סוגייתנו מספרת סיפור מעניין. רבה בר אבוה הסתפק בהלכה כלשהי בהלכות גביית משכון, והפנה את שאלתו לאליהו הנביא, שהיה עומד אותה שעה במקום מיוחד:

"אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים".

מעשה זה עורר שאלות רבות: מה עשה אליהו הנביא באותו בית קברות, האם אפשר להכריע הלכה על פי דבריו, או שמא אמרינן "לא בשמים היא" (עיין שו"ת יביע אומר אורח חיים א, מא אות ל') ועוד כהנה.

הגמרא עצמה בוחנת שאלה אחרת, שיסודה בהנחה דרשנית. ידוע מדרשו של רבי שמעון בן לקיש, הקובע ש"פינחס הוא אליהו" (ילקוט שמעוני פינחס רמז תשע"א). מדרש זה מבוסס על חוש הקנאות המפותח של שני האישים, שממנו הסיק ריש לקיש כי מדובר בעצם באדם אחד (שחי כמה מאות שנים, עד שעלה בסערה השמיימה). ובכן, אם אליהו הוא פינחס הכוהן – כיצד עמד בבית קברות של נוכרים? והלוא כוהן אסור להיטמא למתים!

הגמרא מספרת כי אליהו השיב על התמיהה על פי דעת רבי שמעון בר יוחאי, שנוכרים אינם מטמאים באוהל: הנוגע בגופה של גוי מת נטמא טומאה גמורה, אך המאהיל עליה או נמצא עימה באוהל אחד איננו נטמא כלל.

עמדתו של רבי שמעון בר יוחאי בעניין קברי נוכרים נזכרת גם בסוגיות אחרות. התוספות בסוגייתנו (ד"ה מהו) טענו שרבן שמעון בן גמליאל חולק על רבי שמעון בר יוחאי, ולדעתו גויים מטמאים באוהל כמו מתי ישראל. בעלי התוספות פוסקים כרבן שמעון בן גמליאל, ומוסיפים כי גם ההנחה שאליהו היה כוהן איננה מובנת מאליה, ויש מדרשים העומדים כנגדה. הרמב"ם (טומאת מת א, יג; ט, ד), לעומת זאת, פסק כפשטות כאליהו, שקברי נוכרים אינם מטמאים באוהל.

להלכה קיבל השולחן ערוך (יורה דעה שעב, ב) את דעת התוספות, אך לא בנחרצות: הוא פוסק כי "נכון ליזהר" מלהיטמא למת באוהל, אך אינו כותב איסור ברור. ואולם אף ששיטת הרמב"ם לא נפסקה להלכה, הפוסקים צירפוה להקל במקרים שונים. כך למשל התיר הגאון ר' משה פיינשטיין (איגרות משה ב, קסו) לכוהן לבקר חולה בבית חולים של גויים, אף שייתכן שיהיה שם מת. היתר אחר שמצאנו בפוסקים הוא ההיתר לכוהן ללמוד בבית ספר לרפואה שהגופות המנותחות בו הן גופות של גויים, שאינן מטמאות באוהל. אומנם להיתר הזה התנגד הגר"מ פיינשטיין (איגרות משה ג, קנה) בכל כוחו, וקבע בנחרצות שאסור לכוהן ללמוד רפואה אפילו במוסדות של גויים.