בעל בנכסי אשתו: יורש או לוקח?

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קלט – בעל בנכסי אשתו: יורש או לוקח?

הגמרא בדף קלט מסתפקת אם הבעל נחשב כמי שקנה את נכסי האישה או כמי שיורש אותה. הסוגיה מגיעה לספק כללי זה מתוך ניסיון לפסוק במקרה פרטי: אישה לוותה בעודה רווקה, ואז נישאה; מאחר שמִלווה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות, מקרה זה הוא נפקא מינה של הספק הנידון.

מסקנת הגמרא מפתיעה. "אלא אמר רב אשי: שויוהו רבנן כיורש ושויוהו רבנן כלוקח", וחכמים הכריעו בכל נפקא מינה לגופה: פעמים שהיטיבו עם הבעל, ופעמים שהיטיבו עם האלמנה. מה פשר המצב המשונה הזה? האם לפנינו שני מנגנונים חילופיים, או שמא מדובר במנגנון כפול?

ניתן לומר שהן הירושה הן הקניין הם תקנות דרבנן, וחכמים נתנו לבעל את הבחירה בין האפשרויות.

הסבר אחר הוא שלפנינו שני דינים נפרדים. מדאורייתא הבעל הוא יורש, ככל דיני ירושה. באושא תיקנו לו חכמים גם זכות קניינית, שעליה הוא יכול לוותר ולומר "אי אפשי בתקנת חכמים" אם היא מפריעה לו. המקום היחיד שלא תיקנו חכמים את הזכות הקניינית הוא כאשר היא עומדת כנגד זכותה של האלמנה – אֵם האישה – לקבל את מזונותיה מן הקרקע; במקרה כזה הבעל חשוב כיורש בלבד.

על פי זה יוצא, שבמקום שמעמדו של הבעל כיורש גורם הפסד לאחרים, לא נגיד שבמקום פסידא לאחריני שוויוהו רבנן כלוקח. אכן, האחרונים הקשו: מדוע אין הבעל צריך להחזיר את הקרקע ביובל ליורשי האישה? והרי הוא מפסיד אותם בכך! אך לפי ההסבר השני שהצענו ניחא, שהרי לפי הסבר זה, הבעל הוא יורש מדאורייתא, ועל כן אין מעמדו כיורש משתנה מחמת הפסדם של אחרים.

נפקא מינה נוספת בין שני ההסברים יכולה להיות מקרה שצייר ר' עקיבא איגר (רע"א). רע"א שואל: מה יהיה הדין אם האישה מכרה את השדה בחייה ליורש שלה, ואז מתה ובאה שנת היובל? אם הבעל הוא יורש – אין לו זכות בשדה שמכרה האישה בחייה; אם הוא לוקח – יוכל לזכות בשדה, אך מיד יצטרך להשיבה, שהרי לוקח משיב את השדה ביובל! רע"א מסיק שהבעל אכן מפסיד את השדה. אך מסתבר שמסקנתו נכונה רק לפי האפשרות הראשונה שהצענו, שהבעל צריך לבחור בין שני המסלולים. אבל על פי האפשרות השנייה, הבעל הוא תמיד יורש, ומלבד זה הוא יכול להפעיל לטובתו גם תקנת חכמים המקנה לו את השדה משעת הנישואין; השימוש בתקנה זו לא יבטל את מעמד היורש שנתנה לו התורה, ולכן השדה נשארת ברשותו בבוא שנת היובל.

הרב ברוך וינטרוב