בבא קמא | דף ט | שמירה ונזיקין

היום ננסה לעמוד מעט על חקירה בנוגע ליסוד החיוב בנזקי ממון, שהעסיקה רבות את האחרונים.

במשנתנו נאמר: "כל שחבתי בשמירתו – הכשרתי את נזקו". העובדות הבסיסיות הנובעות מקביעה זו מוסכמות, פחות או יותר:

א. מי שחובה עליו לשמור את הדבר המזיק – ויהא זה הבעלים, שומר או גזלן – חייב בנזקיו.

ב. אדם ששמר על הדבר המזיק ברמה הנדרשת פטור אף אם נגרם נזק.

השאלה היא: מה עומד ביסוד החיוב?

אפשר לומר שהחיוב הוא ביסודו חובת שמירה: התורה הטילה על בעל החפץ – ולא רק עליו, אלא גם על שומר וגזלן – לשמור על הרכוש; ואי־מילוי חובת השמירה גורר חובת פיצוי. על פי גישה זו, ייתכן שנזקי ממון הם בעצם יישום מסוים של דין אדם המזיק – האדם הזיק בכך שלא שמר, וכדברי הרשב"א בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן, סימן כ'): "ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלומר לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו". ואף על פי שזוהי גרמא – התורה חייבה על גרמא זו.

אפשרות אחרת מכונה באחרונים "ממונו שהזיק", לאמור: האדם חייב על עצם מעשה הנזק של ממונו, ולא על העדר שמירתו. יש התולים סברה זו בדברי הרמב"ם ריש הלכות נזקי ממון: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק". אומנם אדם ששמר כראוי נפטר מהחיוב, אך לא מפני שיסוד החיוב הוא השמירה אלא מפני ש"אונס רחמנא פטריה": אם עשה אדם כל שביכולתו למנוע התרחשות מסוימת, והיא אירעה בכל זאת – הרי זה בגדר אונס, שהתורה פוטרת הימנו. ואם תאמר: אם כן, מדוע חייב כל מי שמוטלת עליו השמירה על החפץ, ולא רק הבעלים? תשובה לדבר נמצאת בהסברם של בעלי התוספות (נו ע"ב ד"ה פשיטא) לחיובו של גזלן בנזקי החפץ: "דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים, דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה, ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה, דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". לדבריהם, מי שבידו לשמור את החפץ ושהשמירה באחריותו הוא המוגדר כבעלים לעניין דיני נזיקין.

לכאורה יש בחקירה זו מידה של מעגליות: מה לי אם המחייב הוא העדר שמירה או בעלות המוגדרת על פי חובת שמירה? אך באמת יש לכך חשיבות רבה: על פי האפשרות הראשונה המחייב הוא אי־השמירה, ואילו על פי האפשרות השנייה עצם הנזק הוא המחייב, והשמירה יכולה רק לשמש כגורם פוטר, מדין אונס.

נפקא מינה פשוטה לכך עשויה להיות במקרה שבו בהמת ראובן הזיקה ויש ספק אם הוא שמר כראוי. אם המחייב הוא אי־השמירה, הרי ש"המוציא מחברו עליו הראיה". ואולם אם המחייב הוא עצם הנזק, הרי יש כאן מחייב ודאי, והספק נוגע רק לשאלת קיומו של גורם פוטר, ואם כן אפשר שנחייב מדין "אין ספק מוציא מידי ודאי".

נפקא מינה אחרת יכולה להיות רמת השמירה הפוטרת. נושא זה נידון בהרחבה בהמשך המסכת, ועל כן נסתפק כאן בקווים כלליים ביותר. אם המחייב הוא העדר שמירה, ייתכן שדי ברמת השמירה הרגילה והסבירה הנדרשת בדיני שומרים. אולם אם המחייב הוא עצם העובדה ש"ממונו הזיק", יש מקום לומר שרק שמירה מעולה, דהיינו שאדם עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הנזק, יכולה להחשיבו כאונס.

כאמור, זוהי חקירה יסודית ביותר, שיש לה יישומים רבים בכל ששת הפרקים הראשונים של המסכת, ולא באנו כאן אלא להציגה באופן ראשוני בפני הלומדים.