ב`ק כב - אשו משום חציו ואשו משום ממונו

  • הרב אביהוד שורץ

בבא קמא דף כב - אשו משום חִציו ואשו משום ממונו

סוגייתנו (דף כב) מציגה את המחלוקת היסודית בהבנת נזקי אש:

"אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חִציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו".

בעיוננו נדון בקצרה בשאלת יסוד אחת בביאור כל אחת מן הדעות.

רבי יוחנן סבור שהאש היא חץ. השאלה המרכזית בביאור דבריו היא: האם כוונתו שהאש היא אכן "ידא אריכתא" של המזיק, וניתן לראות את הנזק הנגרם ממנה כנזק שעשה בידיו, או שמא רבי יוחנן מסכים שהנזק שגרמה האש הנו נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שניתן לחייב גם על נזקים עקיפים שכאלה?

נפקא מינה פשוטה לשאלה זו קשורה להערתו הידועה של הנימוקי יוסף בסוגייתנו. הנימוקי יוסף שאל: אם אשו משום חציו, כיצד ניתן להדליק נרות שבת בערב שבת? הרי על פי דעה זו, נמצא שהאדם מדליק כביכול את הנרות בכל רגע ורגע, ומחלל שבת! קושיה זו מניחה ש"אשו משום חציו" משמעו, שהאדם כביכול מבצע בידיו את הנזק שעושה האש; אם מפרשים שנזק האש הנו נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שחייבים אף על נזק כזה, לא היה מקום לקושיה.

תירוצו של הנימוקי יוסף הוא שאף שהמזיק מבצע כביכול את הנזק בידיו, מתנקז החיוב כולו לשעת ההדלקה (ונפקא מינה לשאלה אם ישתעבדו נכסיו לתשלומי הנזק, ומאימתי ישתעבדו); ואף בשבת מתמקד המעשה כולו בשעת ההדלקה, דהיינו - בערב שבת.

ריש לקיש סבור ש"אשו משום ממונו". ההבנה הפשוטה בקביעה זו היא, שלדעתו עילת החיוב היא 'ממונך הזיק', כלומר: אם גחלת ששייכת לאדם הזיקה - הריהו נושא באחריות לנזק. הבנה זו מובילה למסקנה מרחיקת לכת: אם נטל אדם גחלת של חברו והבעיר בה שדה - יתחייב בעל הגחלת משום ש'ממונו הזיק'! או בדוגמה מהמציאות של ימינו: אם קצר חשמלי בדירתו של אדם חולל שרֵפה - נחייב אותו בנזקי השרפה, אף אם הקצר כלל לא אירע באשמתו!

התוספות בסוגייתנו (כב ע"א, ד"ה אשו) עמדו על הבנה אפשרית זו, ודחאוה מכול וכול. מהו אפוא טיב הקשר בין האדם ובין האש? הגדרה קולעת הציע רבנו פרץ בתוספותיו על אתר:

"לכן נראה לפרש, דלכולי עלמא חייב אפילו כשהדליק בגחלת שאינה שלו, והא דאמר 'משום ממונו' - לאו דווקא, אלא רוצה לומר: תקלתו".

כלומר: ריש לקיש אינו מתכוון לזיקה ממונית בין האדם ובין האש, כי אם לזיקה של אחריות: יצירת התקלה מחייבת את המבעיר באחריות המלאה לנזקיה, גם אם אין היא ממונו.

למסקנת הסוגיה מודה גם רבי יוחנן ש"אשו משום ממונו", והראשונים נחלקו בפירוש קביעה זו. לדעת רש"י, רבי יוחנן סבור שקיימים שני מסלולים מקבילים של חיוב: לעתים יתחייב המבעיר מדין "חציו" - אם מעורבותו בנעשה הייתה משמעותית; ולעתים יתחייב רק משום "ממונו", כלומר, אך ורק מצד האחריות למה שאירע.

ואולם, מפסקו של הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פי"ד הט"ו) נראה שהוא פירש את מסקנת הסוגיה בדרך אחרת. מדבריו עולה, שרבי יוחנן אינו מציע שני מסלולי חיוב מקבילים, אלא מנסח מסלול אחד בלבד, הכולל את שתי התפיסות: ברמה העקרונית מוגדרת האש כממון שהזיק, ולא ניתן לומר שהמבעיר הזיק בידיים; אך מבחינת ההשלכות המעשיות לחיוב נזיקין, אנו בוחנים את הנזק כאילו נעשה בידיים.