בבא קמא | דף לב | היזק במקום שיש בו רשות להלך

המשנה הפותחת את סוגייתנו קובעת כי בעל חבית ובעל קורה שהיו מהלכים בדרך, ונשברה החבית בקורה – פטור בעל הקורה, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.

הגמרא מצמצמת את ההיתר ואומרת כי לא כל פעולה שאדם מותר לעשותה, פטור הוא מנזקים העלולים לצמוח ממנה. לדוגמה: על אף שבעל מותר לשמש עם אשתו, אם הזיק אותה – הריהו חייב לשלם לה. החילוק שמציעה הגמרא בין המקרים הוא שבמשנה "תרוייהו כהדדי נינהו", בעוד בתשמיש נחשב רק הבעל כעושה מעשה. רש"י ביאר (ד"ה תרוייהו) כי במקרה שבמשנה "אף בעל חבית סייע בשבירתה". מביאור זה עולה לכאורה סיבת פטור שונה לחלוטין מזו שמופיעה במשנה. אם כן, מהו היחס בין שני הנימוקים – הרשות להלך וההיזק המשותף?

התוספות (ד"ה תרוייהו) הסבירו כי אכן שני התנאים דרושים, ולולא הייתה לבעל הקורה רשות להימצא שם – היינו מחייבים אותו במלוא הנזק, אף על פי שגם בעל החבית השתתף במעשה השבירה. מדברי התוספות ("דכיון דאין לו רשות לבעל הקורה להלך, אין לבעל חבית ליזהר ממנו") משמע כי מוקד הפטור הוא אשמתו של בעל החבית, אלא שאם אין לבעל הקורה רשות להלך, אין בעל החבית אמור להיזהר ממנו, וממילא אין אנו רואים אותו כשותף לאשמה, אף אם השתתף בפועל במעשה השבירה.

ברם דומה שאפשר להסביר את הדברים באופן שונה ולומר שמדובר בשני פטורים שונים. הרשות להלך אינה פוטרת אלא מנזקי ממונו של האדם: מאחר שמותר לאדם להלך עם קורתו ברשות הרבים, אין אנו מחייבים אותו על נזקים שתסב אותה קורה. אבל הרשות להיות עם הקורה ברחוב אינה היתר לאדם להזיק, ועל כן מתחייב בעל הקורה על כל נזק שיחולל הוא עצמו באמצעות הקורה. כדי להיפטר מהיזק כזה צריך בעל הקורה להוכיח שלא הוא האחראי הבלעדי למעשה, וכי הניזק היה שותף לו.

על פי דברינו אפשר לבאר את חילוקה של הגמרא בדף לא ע"א בין בעל קורה שעמד לכתף, הפטור אם נתקל בו בעל החבית, ובין עומד לפוש, שחייב. בעל ערוך השולחן (חושן משפט שעט, ג) הקשה: מדוע חייב בעל הקורה אם עמד לפוש? סוף סוף צריך בעל החבית להיזהר ממנו, שהרי אינו יודע אם הלה יעמוד לפוש או לכתף! אלא שכבר כתב רש"י (לא ע"א ד"ה לפוש) שהעומד לפוש חייב שכן "אין רשות הרבים עשויה לכך", כלומר אין לו רשות לעמוד לפוש, וממילא אף שבעל החבית פשע גם הוא בהיתקלות זו, מכל מקום אפשר לחייבו – לא מצד מעשהו כאדם המזיק כי אם מצד ממונו שהזיק, חיוב שבו אין פטור בגלל שותפות במעשה (אומנם עיין נימוקי יוסף על משנתנו ותוספות רי"ד לקמן מח ע"ב, שכתבו שאין לחייב כאן משום ממונו שהזיק).