בבא קמא | דף מא | הנאה משור שנסקל

סוגייתנו לומדת מן הפסוק "וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ" (שמות כא, כח) ששור שנגמר דינו לסקילה אסור בהנאה. הגמרא מסבירה כי פסוק זה נצרך דווקא למציאות שבה הייתה הווה אמינא להתיר את האכילה – כאשר בעל השור, במקום למוסרו לסקילה, הלך ושחטו. דבר זה הוביל את הרש"ש (פסחים כב ע"ב) לשאול: מניין לנו שיש איסור הנאה בשור שאכן נסקל?

למעשה, רש"י בסוגייתנו (ד"ה והשתא) כבר התייחס לשאלה זו וכתב בפשטות שאם אסור בהנאה היכא דשחטיה, כל שכן היכא דסקליה. אבל הרש"ש דחה קל וחומר זה, שכן בכמה מקומות מצינו כי איסורו של חפץ מסוים פוקע לאחר שנתקיימה מצוותו.

הקובץ שיעורים (ב, כא) תירץ את קושיית הרש"ש. הוא מסביר כי הטעם לפקיעת איסורו של דבר שנעשתה מצוותו הוא שאין האיסור קיים אלא כדי שתתקיים המצווה או בגלל ייעודו של החפץ למצוותו. לדוגמה: קודשים אסורים במעילה עד שיוקרבו, אך לאחר שנתקיימה מצוותן פקע מהם דין מעילה, שהרי כל עצמו לא נבע אלא מייעודם למצוות ההקרבה, ומעת שנתקיימה המצווה – אין עוד סיבה לקיומו. במקרה של השור הנסקל, טוען הקובץ שיעורים, לא שייכא סברה זו: האיסור אינו נובע מן המצווה לסקול כי אם מעצם מעמדו של השור כ'רוצח', ולכן אין הסקילה מפקיעה את האיסור.

לעניות דעתי, אפשר לבאר גם את סברתו של רש"י – מדוע שור שנתחייב סקילה ונסקל חמור יותר משור כזה שנשחט. נראה שרש"י הבין כי איסור האכילה וההנאה המתחיל מייד לאחר גמר הדין נובע מראיית השור כאילו נסקל כבר. רש"י הבין כי בוודאי אין להוציא את הכתוב מפשוטו, ועל פי פשוטו הרי הוא מדבר בשור שנסקל. חידושו של מדרש ההלכה הוא שמכיוון שלאחר הסקילה אין צורך לומר "לֹא יֵאָכֵל", על כורחנו בא הפסוק ללמד כי משעה שנגמר דינו של השור לסקילה רואים אנו אותו כאילו כבר נסקל, ועל כן הוא אסור בהנאה – וקל וחומר כאשר נסקל בפועל (ועיין רש"י מא ע"א ד"ה לאחר שנגמר דינו).