ב`ק מד - שור הנסקל

  • הרב שמואל שמעוני

בבא קמא דף מד - שור הנסקל / הרב שמואל שמעוני

נחלקו התנאים בדבר סקילת שור של הפקר:

"שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין - הרי אלו חייבין מיתה. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת - פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים" (משנה דף מד ע"ב).

בפירושו לפסוק "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט', ה) כותב הרמב"ן, ששיטת חכמים מוכיחה עיקרון משמעותי באשר לחיוב המיתה של השור:

"'מיד כל חיה אדרשנו' - תמה אני, אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר. ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא. וזה טעם 'סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו'. ואיננו להעניש את בעליו בממון, כי אפילו שור המדבר חייב מיתה".

הרמב"ן מתייחס להבנות שונות בדינו של השור. הוא שולל הבנה אחת, שמדובר בענישה ממונית של הבעלים, בעקבות הפסיקה כחכמים, שגם שור של הפקר נסקל (אך ייתכן שהבנה זו עומדת ביסוד שיטת רבי יהודה, ועיין עוד בירושלמי סנהדרין פ"א סוף ה"ב). לפי הבנה אחרת, חיות הן בנות ענישה; הרמב"ן מתקשה בכך, שהרי אין בחיה דעת, אך בסופו של דבר הוא אומר שלעניין שור שהרג אדם - כך גזר המלך, שעל מעשה נורא שכזה צריכה גם חיה לתת את הדין. ויעוין גם בדברי הרד"ק (שם): "ואף על פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים, אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש, כמו שאמר הנה 'מיד כל חיה אדרשנו'".

יש לציין, שהרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק מ) התייחס בשלילה רבה לתפיסה זו, ונטה דווקא להבנה שהרמב"ן שלל:

"והיות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים, אבל הוא לקחת הדין מבעליה, ומפני זה נאסר ליהנות בבשרה מפני שיפליג בעל הבהמה לשמרה, וידע שאם תהרוג גדול או קטן בן חורין או עבד יפסיד דמיה על כל פנים, ואם תהיה מועדת יתחייב כופר מוסף על אבדת דמיה, והיא הסבה בעצמה בהריגת בהמה נרבעת, מפני שיזהר בעל הבהמה בה וישמרה כשמרו אנשי ביתו שלא תעלם מעיניו, שחמלת בני אדם על ממונם כחמלתם על נפשם".

אלא ששיטת הרמב"ם צריכה עיון: כיצד יכלכל את דין שור של הפקר? ואשר לדבריו על חיוב המיתה של שור הנרבע - הרי חילוק גדול יש בינו לבין שור שנגח! שור הנרבע חייב אף אם נאנס בכך, והגמרא (סנהדרין נה ע"ב) מסבירה שיש כאן סילוק של תקלה. שור שנגח, לעומת זאת, אינו חייב אלא אם נגח בכוונה, ולשיטת רבי שמעון אינו חייב אלא אם נתכוון לאדם שאותו הרג, כמבואר בסוגייתנו; ואף מכך משמע שסקילת שור שנגח היא ענישה שלו על מעשיו, ולא ענישה של בעליו על העדר השמירה.

ועוד צריכה שיטת הרמב"ם עיון מהלכה שפסק הוא עצמו בהלכות נזקי ממון (פי"א ה"י): "שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, כולן פטורין, לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם" - הרי מבואר מכאן שהעומד לדין הוא השור. אמנם ייתכן שאף הבעלים עומדים לדין, כמבואר בדבריו לפני כן: "אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים, אבל אם לא היו לו בעלים, כגון שור המדבר ושור ההקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין, אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אף על פי שאין לו בעלים" (שם פ"י ה"ו). אך מכל מקום, ברור שאף השור יושב על ספסל הנאשמים. וצריך עיון.