בבא קמא | דף מ | פטור אפוטרופוס מתשלום כופר

הברייתא המובאת בסוגייתנו פוסקת שאף על פי שאפוטרופוס משלם מעלייתו על נזקי שור של חש"ו, הוא פטור מן הכופר; והגמרא מבארת ש"כופרא כפרה", וחש"ו אינם בני כפרה. הרא"ה (הובאו דבריו בשיטה מקובצת כאן) מקשה: מדוע אין האפוטרופוס חייב בכופר? סוף סוף הוא זה שמחויב לשמור על השור, ואם לא מילא את תפקידו והשור נגח – הריהו חייב כפרה על עצמו! והרא"ה מוסיף ומוכיח כי חיוב הכופר נובע מן ההתרשלות בשמירה, שהרי גם שומר שהשור הופקד אצלו מתחייב בכופר.

דומה כי היישוב לקושייתו של הרא"ה טמון בהמשך הסוגיה. רב אחא בר יעקב שאל את רב נחמן שתי שאלות בעניין כופר, והשנייה שבהן – האם ממשכנים על הכופר, כלומר האם בית דין מתערב וגובה את הכופר בכוח מנכסיו של האדם, או שמא רשאים אנו להניח כי מחמת חומרת העניין הוא ישלם את הכופר מבלי שנזדקק לרדת לנכסיו, כשם שחייבי חטאות ואשמות אינם צריכים למשכון. לסברה שכופר נראה בעיני האנשים כתשלום שאינו חמור, ויש צורך למשכן את האדם כדי לגבותו, מציע רב אחא בר יעקב שני נימוקים:

א. תשלום שבין אדם לחברו, ולא לגבוה, נראה בעיני אנשים חמור פחות מחיובי חטאת ואשם.

ב. "כיון דהוא לא חטא, וממוניה הוא דאזיק, לא חמיר מילתא עילויה".

אם נניח שהמחשבה המיוצגת בנימוק השני אינה מוטעית אלא מבוססת על סברה אמיתית, נמצאנו למדים שתשלום הכופר מבוסס על כך שממונו של אדם הזיק, ולא על הפשיעה בשמירה כפי שסבר הרא"ה, ואם כן, אי אפשר לחייב אפוטרופוס בכופר אף אם פשע, שהרי לא ממונו הוא זה שהזיק.

מה שנותר לתרץ הוא ראייתו של הרא"ה מחיוב כופר בשומרים, ונראה שההסבר לכך פשוט: חיוב הכופר מוטל למעשה על בעל השור, שממונו הוא שהזיק, וחיובו של השומר לשלם אינו אלא מצד חיוביו כשומר – עליו לפצות את בעל השור על הנזק שנגרם לו עקב פשיעתו.